יובל אלבשן, תמיד פלורה (ידיעות ספרים, 2009) 240 עמ’. 88 שקלים.

“‘אמא, תעשי לי קולות של עוני.
נדהמתי. קולות של עוני? חזרתי על דבריה וניסיתי לחשוב מהר על תשובה טובה וכשלא הצלחתי אמרתי לה רק, מתוקה שלי לעוני אין קול. העוני שותק” (תמיד פלורה, עמ’ 120)בספרו החשוב זרים במשפט – נגישות לצדק בישראל (הקיבוץ המאוחד, 2005), תיאר עורך-הדין הקהילתי יובל אלבשן את המכשולים ואת מחסומי הנגישות הרבים שמערכת המשפט מציבה בפני האוכלוסיות המוחלשות בישראל. בסוף הספר הוא הציע המלצות מדיניות שונות שבאמצעותן תוכל מערכת המשפט “להחזיר לקולם של המושתקים, שהתרגלו תמיד לדבר בלחש, את הדציבלים הגבוהים” (שם, עמ’ 173). “תמיד פלורה”, הרומן הראשון והמרגש שלו, הוא ניסיון נוסף מצידו לתת פתחון פה לפריפריה הישראלית, אלא שהפעם הוא עושה זאת באמצעים ספרותיים.
מהמילואימניקים של מלחמת לבנון השנייה דרך ניצולי השואה המבוזים, ועד למפוני גוש קטיף - אלבשן מפנה מבט עכשווי אל אלו המצויים בשולי החברה וכותב עליהם באופן מפוכח וחומל. הספר מתאר את סיפורה הרב-דורי של משפחה שעלתה מעיראק והתגוררה בשכונת הקטמונים בירושלים. אנו מתוודעים אליו באמצעות מכתבים וסיפורים ביוגרפיים שכתב נעים לבתו אלה, ושאותם היא מוצאת בעת שהיא סוף-סוף באה לפנות את דירתו, חמש שנים לאחר מותו. דרכם היא מתוודעת בעיקר לסיפורים אודות פלורה, אחותו הגדולה של אביה, ושעל שמה היא נקראה עד שהחליטה לשנות את שמה. למרות השימוש בטכניקות ספרותיות מוכרות, ולמרות הטון המעט פדגוגי השורה על חלק מהדיאלוגים בין הדמויות, ספרו של אלבשן מצליח עדיין לגעת בקורא.
“ראיית העולם הזאת כאילו כל מי שמתנגד לדרכך שייך לכוחות האופל ואת לבדך מייצגת את בני האור היא פשטנית מדי. המציאות מורכבת הרבה יותר מסתם מלחמה בין רע לטוב, לא?”
‘זה ברור מאליו’, היא ביטלה בשנייה את חשיבות התובנות שלי, כהרגלה ברגעים שהיא מרוגזת. ‘אבל מה שאתה לא מבין זה שלפעמים אין ברירה.’
‘אין ברירה?’
‘אי אפשר לעשות מאבקים באפור. או שאתה צודק לגמרי או שאתה לא נלחם בכלל. אם הכל עמום, איך תדע לאן לנווט? אם הכל צודק באותה מידה וזה רק עניין של פרספקטיווה, אז מה יניע אותך?… אל תהיה טהרן. במאבקים כאלו אנשים לא שומעים ניואנסים. בתוך ההמולה נשמעות רק צעקות ברורות. אל תעמיד פנים צדקניות כאלה’.” (עמ’ 162)
פלורה היא דמות שקשה לשכוח. היא כמו האישה הגדולה מן החלומות: גדולת גוף, חריפת לשון, בעלת לב ענק וחוש צדק מפותח. מספר אירועי מפתח עיצבו את אישיותה יוצאת הדופן. כך, למשל, אלימותו של אביה כלפיה ושתיקתה הנמשכת של אמה לא שיתקו אותה. להיפך, הן שימשו לה כדלק בעירה פנימי לפעול לנוכח העוול, כל עוול, בכל מקום: “איזו ברירה יש לי? להפסיק לראות? לנקר לעצמי את העיניים? מה אתה רוצה שאני אעשה? שאשתוק כמו אמא?” (עמ’ 150).

בהקשר זה, היוותה מחאתם של הפנתרים השחורים, המתוארת באחד מסיפוריו של נעים, נקודת מפנה חשובה. אף שהיא התאכזבה מיחסם לנשים שנטלו חלק במאבק, הפנתרים היו “הראשונים שנתנו מילים בפי שהושתק”, כפי שכתבה פלורה בהקדמה לעבודת הדוקטורט שלה. הם היו “אנשים אמיתיים, ולא אג’נדות מהלכות”, כמו כל “המתקני עולם האלה מהאוניברסיטה”. היא עצמה לא הצליחה למצוא את דרכה בסבך הפוליטיקה של העולם האקדמי, למרות כישורי המחקר המוכחים שלה. מעניין לציין כאן שבחייו המקצועיים אלבשן עצמו מייצג את השילוב שפלורה אולי שאפה אליו: מצוינות אקדמית (הוא מרצה באוניברסיטה העברית) ורוחב אופקים (שמתגלה במבחר הגדול והיפה של ציטוטי ספרות ושירה השזורים לאורך הספר) לצד פעילות חברתית יומיומית ( הוא משמש כמנהל מרכזי הזכויות של עמותת “ידיד” ) ומחוייבות פוליטית (בפעילותו במפלגת העבודה).
מכל מקום, התמות המרכזיות של מאבק הפנתרים - שאלת חלוקת המשאבים החברתיים והמתאם המובהק שבין מעמד סוציו-אקונומי לבין מוצא אתני - נוכחות כל הזמן ברקע הדברים. כך, למשל, אביהם של נעים ופלורה שינן באוזניהם שוב ושוב ש”אנחנו מן האופים”. בכך כיוון לשר האופים המקראי שחלומו – שאותו פתר יוסף – היה “חלום הכי קטן של עבדים” ושכמוהו (הוא הוצא לבסוף להורג), גם בני המשפחה נדונו מראש לכישלון. לכן “עדיף להתרגל מראש שלא לחלום. ככה נחסוך לעצמנו את הנפילות” (עמ’ 32). הנמכת הציפיות הזו, המאפיינת לא אחת את האוכלוסיות המוחלשות, מייצרת כמובן רגשות נחיתות וציפיות שמגשימות את עצמן אך היא גם משקפת, באופן עמוק יותר, תפיסה הרואה בריבוד החברתי ובשיעתוק המעמדי את הגורמים המרכזיים הקובעים את עתידו של האדם. זאת, בניגוד לגישה המריטוקרטית, הרווחת במקומותינו, שלפיה ההתקדמות בסולם החברתי פתוחה בפני כל מי שמוכשר ומוכן לעבוד. כך, חולם שר המשקים בסיפור יוסף על הגפן המשתרגת, חלום גאוותני שמסייע לו לשוב לתפקידו הרם בארמון פרעה.
המתח הזה שבין האמונה – המתדלקת מזה עשורים רבים את החלום האמריקאי – במוביליות חברתית כנגזרת מכישרונו של היחיד ( “המשקים” ) לבין התפיסות הביקורתיות המדגישות שמוביליות זו תלויה לא פחות – ואף יותר - במבנים החברתיים ( “האופים” ) נוכח בהיבטים שונים של הספר. “נעים לא מן האופים. נעים משקים. נעים משקים”, מיבבת פלורה – באחת הסצינות החזקות של הספר - לאחר שאביה הצליף בה בחגורתו רק בשל כך שיצאה להגנת נעים והעזה ללגלג עליו בפני כל המשפחה. דווקא רונה קוזלובסקי, בתה של פלורה (”בשבילך היא היתה ‘תמיד פלורה’, אבל בשבילי היא היתה גם ‘לא תמיד אמא’”, כתבה במרירות לנעים (עמ’ 234)), מצליחה לבסוף “לעשות את זה” – היא פרופסור למשפטים באוניברסיטת הרווארד שזכתה ב”מדליית החירות הנשיאותית”, העיטור האזרחי הגבוה ביותר בארצות הברית. אך מה ניתן ללמוד מכך שהצלחה זו יכולה היתה להיות מושגת רק הרחק מגבולות המשפחה, העדה והמדינה?

“תמיד יש בחירה ואני לא מתכוונת לתת לאף אחד לבחור במקומי איך לחיות את חיי… יש מי שבוחר לחיות שפוף ויש מי שבוחר לחיות זקוף.” (עמ’ 197).

מצד שני, כפי שמלמדים דברים אלו שפלורה אומרת לנעים ערב מותה ממחלת סרטן שבה סירבה לטפל, היא רחוקה מלקדש את הפסיביות ואת קבלת הגורל. נראה כי צו הפעולה הנגזר מדברים אלו הוא פעולה מתמשכת, ובעיקר פוליטית, למען תיקון החברה. בכרך השני של “מעשי משפט” שיצא לאחרונה לאור, פרסם אלבשן מאמר קצר על נשיא ארצות הברית, ברק אובמה. הלה שימש בראשית דרכו כעורך-דין קהילתי שעשה בעבודתו עם אוכלוסיות מוחלשות שימוש בכלים של הקשבה, העצמה ושיתוף. אלא שעד מהרה הבין כי שינוי חברתי אמיתי יושג רק באמצעות שילוב הכלים הללו בתוך שדה הפוליטיקה. כפי שאמר בראיון עיתונאי בשנת 1995: “אני רץ לפוליטיקה, למרות כל חסרונותיה, משום שרק בה יש כוחות לעשות את מה שבאמת חשוב בעיני: להעצים קהילות ולקדם שינוי של יחידים”. פלורה של אלבשן היתה חותמת על כל מילה.

התיזה הבסיסית בספרם של פרופ’ זאב סגל, הפרשן המשפטי של “הארץ”, ושל עו”ד לילך ליטור, היא פשוטה. האקטיביזם השיפוטי של בג”ץ נעצר בשערי הליברליזם הפוליטי, כל עוד הוא מתבקש להגן על זכויות אזרחיות ופוליטיות. אפילו תחום הביטחון איננו פרה קדושה. ברם, בתחום ההגנה על הזכויות החברתיות, בג”ץ הוא משענת קנה רצוץ. אלא שלא אלמן ישראל. אל הואקום השיפוטי הזה פרץ בסערה בעשור האחרון שחקן חדש - “הסוציאליסט האחרון” על-פי “דה מארקר” ( 30.7.08 ) – הלא הוא בית הדין הארצי לעבודה, שבו, הרחק מאור הזרקורים, מתרחשת מהפיכה חברתית אמיתית. החלק הראשון של התיזה אינו מחדש רבות. הקובץ “צדק חלוקתי” שיצא בשנת 2000 בעריכת פרופ’ מנחם מאוטנר היה זה שהציב לראשונה את סוגיות הזכויות החברתיות והצדק החלוקתי על סדר יומה של הקהילה המשפטית, ומאז עסקו בפסיביזם השיפוטי של בג”ץ מספר כותבים בולטים, ובהם פרופ’ מאוטנר, פרופ’ גיא מונדלק, ד”ר איל גרוס ופרופ’ דפנה ברק-ארז (שאף זכו לתואר - המפוקפק משהו - “הכנופיה החברתית”). בשנת 2005 פרסם המשפטן והפעיל החברתי יובל אלבשן ספר חשוב בשם “זרים במשפט” (ראו “חברה”, גיליון 24) שבו הוא מתאר את המחסומים הפרוצדורליים והמהותיים הניצבים בפני האוכלוסיות המוחלשות בישראל בבואן לממש את זכויותיהן המשפטיות. המחסום המהותי המרכזי שעליו הוא מצביע הוא הדרתן של הזכויות החברתיות מן השיח המשפטי החוקתי הישראלי – הן בשל אי-חקיקתו של חוק-יסוד: זכויות חברתיות והן בשל פרשנותו הניאו-ליברלית של בית המשפט העליון את הזכויות המוגנות על-ידי חוקי היסוד החדשים. אלבשן תימצת זאת יפה בספרו: “כשזכויות חברתיות אינן מוגנות, החוקה נהפכת למכשיר שמשרת את מיעוט בעלי ההון והרכוש במאבק על משאבים מול הרוב שחסר אותם“.

כפי שמראים סגל וליטור, מגמה זו של פסיביזם שיפוטי, הנרתע מפסיקה הכרוכה בהקצאת תקציבים למימושן של זכויות חברתיות (להבדיל מפסקי-דין ששינו את תוואי חומת ההפרדה או שהגדילו את הפיצויים למפוני גוש קטיף, ושעלו לקופה הציבורית מאות מיליוני שקלים), נמשכה גם בשנים הבאות במספר פסקי-דין בולטים של בג”ץ, ובראשם בפרשת מחוייבות (בג”ץ הקיום בכבוד) שבה דחה בג”ץ, בסוף 2005, את העתירה כנגד הקיצוץ הדרמטי, מבית מדרשו של נתניהו, בקצבאות הבטחת ההכנסה. כדברי הכותבים, “גישתו האקטיביסטית החדשה של בג”ץ בנושא הביטחון הלאומי לא חילחלה לתחום ‘הביטחון החברתי’” (עמ’ 178). באופן מעניין מתברר כי הפסיביזם השיפוטי בעניינים חברתיים מאפיין גם שיטות משפט מערביות אחרות (עמ’ 222-217).סגל וליטור מציינים כי גם במקרים המעטים שבהם בג”ץ נוקט קו אקטיביסטי יותר למען העובדים מאשר בית הדין הארצי לעבודה (כמו בפרשת רמת”א שבה החליט בג”ץ, בניגוד לדעת בית הדין, כי במקרה שגוף עובר הפרטה, אין לכפות על העובד התקשרות חוזית עם המעביד החדש), פסיקתו נובעת בעיקר מתוך השקפתו הליברלית.  

החלק השני של התיזה מעניין יותר, בעיקר משום שהוא אכן פחות ידוע (אף כי גם בעניין זה כבר נכתבו מספר מאמרים). בית הדין הארצי לעבודה, בראשותם של נשיאו הנמרץ, השופט סטיב אדלר, ובעיקר של סגניתו, השופטת אלישבע ברק, הובילו מדיניות אקטיביסטית (שסטתה במובהק מזו שהוביל קודמו של אדלר בתפקיד, השופט מנחם גולדברג) שבה בית הדין תופס עצמו כשחקן המעצב נורמות חברתיות. בשורת פסקי-דין מרשימים, הנסמכים לא פעם על כלים פרשניים שפיתח בג”ץ, קידם בית הדין את ההגנה על זכויותיהם של העובדים, תוך צמצום “הזכות הניהולית”, הקפיטליסטית, של המעביד. כך, בין השאר, הכיר בית הדין בזכות לעבוד כזכות חברתית; הכיר בקיומה של זכות קניין לעובד במקום עבודתו (פסיקה שעוררה את חמתם של המעסיקים); הגן על זכותם של עובדים להתארגן ופעל לחיזוק כוחם של ארגוני העובדים; חייב מעבידים להתייעץ עם עובדיהם בזמן פיטורי צמצום כלכליים; השווה את זכויותיהם של עובדי קבלן ועובדי כוח אדם לאלו של עובדים רגילים; וביטל תניות אי-תחרות של עובדים במעבידיהם. הספר, וזהו אחד מיתרונותיו הבולטים, מתאר בפירוט רב את מגוון ההיבטים של פסיקתו האקטיביסטית של בית הדין. יחד עם זאת, בספר חסר, למרבה הצער, דיון בתרומתם הרבה של בתי הדין לעבודה לפיתוח ההגנה המשפטית על מהגרי העבודה, קבוצת העובדים החלשה ביותר בישראל.

לטענת סגל וליטור, בית הדין הארצי לעבודה מבקש למלא בפסיקתו את הואקום שנוצר בין דיני העבודה, שנחקקו ב”תור הזהב” של העבודה המאורגנת ושל ההסכמים הקיבוציים, לבין המציאות הניאו-ליברלית הנוכחית (שאותה מכנים הכותבים, באופן מעט תמוה, “העידן המודרני”, כאילו החלה המודרנה רק בשלושים השנים האחרונות) של כלכלה גלובלית, שבה שוק עבודה המופרט משופע בצורות העסקה חדשות שהן ארעיות, חלקיות וחסרות ביטחון תעסוקתי. עמדתו של בית הדין בהקשר זה היא פטרנליסטית, ומתבססת על התפיסה שלנוכח קיומם של פערי כוחות מובנים שבין העובד למעבידו, תפקידו של בית הדין – כתפקידה של ההסתדרות, בטרם נחלשה (והוחלשה) כל-כך – הוא לאזן את התמונה לטובת העובד. הבסיס לדיני העבודה הומר מבסיס של הסכמה (המושגת במשא-ומתן קיבוצי) לבסיס של משפט (המושג בתביעות אינדיבידואליות בבית המשפט) (עמ’ 81, 256-254).  לדעת המחברים, פעלתנותו הרבה של בית הדין לעבודה נובעת מחשיפה תקשורתית מועטה לה זוכה פעילותו, ומהסכמה שבשתיקה מצד המערכת הפוליטית. זאת, לצד היותו של בית הדין מוסד עצמאי העוסק בתחום מקצועי ייחודי (עמ’ 223-222, 270-267). עם זאת, זכורה ההתקפה של ארגוני המעסיקים, בראשות אוריאל לין, על מה שהם תפסו כנטייתם המופגנת של בתי הדין להגן על זכויות העובדים. התקפה זו הובילה להקמתה של ועדת בדיקה בראשותו של השופט העליון בדימוס יצחק זמיר. הועדה אמנם המליצה שלא לפגוע בעצמאותו של בית הדין, אך סביר להניח כי בית הדין הושפע מן החרב שהתנופפה מעל לראשו (אוריאל לין אף מונה לנציג ציבור בבית הדין לעבודה…). דוגמא בולטת לכך היא נטייתו של בית הדין, בראשות הנשיא אדלר, לגשר ולפשר בין המעסיקים לבין העובדים במקרים של שביתות. בנטייה זו, שהכותבים מברכים עליה, ישנה גם בעייתיות שכן היא יכולה לפגוע בדינמיקה של יחסי העבודה ושל המשא-ומתן, ובסופו של דבר, לעקר במידת מה את כוחו של נשק השביתה. 

פסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה היא אכן מרשימה, ומי שקורא את פסקי-הדין של השופטת ברק, למשל, אינו יכול שלא להתרשם מן הגישה הסוציאל-דמוקרטית שהנחתה אותה. כך, למשל, נכונותה לערער על אבחנת היסוד הבעייתית הקיימת במשפט העבודה, בין “שביתה כלכלית” מותרת לבין “שביתה פוליטית” אסורה (עמ’ 192-190), ראויה לכל שבח. עם זאת, החפץ בתיקון החברה אינו יכול להסתמך, בוודאי שלא באופן בלעדי, על בית הדין. ניתן למנות לכך מספר סיבות, “סוציולוגיות” באופיין: שלב התביעה (claiming) הוא האחרון בשרשרת ההליך המשפטי, שמתחיל בשלב מתן השם (naming), שבו העובד נדרש להצביע על זכותו שנפגעה ו”לתת לה שם”; ונמשך בשלב ההאשמה (blaming), שבו העובד אוזר עוז ומתייצב מול מעסיקו בתביעה למימוש זכויותיו. אין ספק כי עובדים רבים נרתעים מפני עימות עם המעביד שעלול לעלות להם בפרנסתם, ושמכל מקום, עתיד להמשך זמן רב ולהיות כרוך בעלויות רבות. התיקים שמגיעים לבית הדין הם אפוא רק טיפה בים, והם מתאפיינים בכך שהם מוגשים, בדרך כלל, רק לאחר שיחסי העבודה כבר הסתיימו. כמו-כן, אימוץ אסטרטגיה של תביעות אינדיבידואליות מונע את תיקונן של פגיעות המשותפות לא אחת לקבוצה גדולה של עובדים, ואשר, בעידן של עבודה מאורגנת חזקה, יכלו להיפתר במהלך המשא ומתן הקיבוצי בין הארגון לבין המעסיק. בנוסף, חולשתם של האיגודים המקצועיים מצמצמת גם את פוטנציאל האכיפה של חוקי העבודה (המתקדמים למדי) שעודם קיימים בישראל, שכן היא מותירה את האכיפה בידי הממשלה שכידוע, אינה מתלהבת להקצות לכך משאבים רבים.

יוער, בשולי הדברים, כי האנלוגיה שעושים הכותבים בין בג”ץ לבין בית הדין – שמכוחה נטען כי “עלה התלמיד על רבו” (עמ’ 159) - אינה שלמה וגם, במידת מה, אינה הוגנת שכן המאטריה שבה עוסק בית הדין – דיני עבודה – נועדה, מעצם טיבה, לצמצם את פערי המיקוח שבין עובדים לבין מעסיקים, ובית הדין עצמו הוא גם פורום שיפוטי אוהד (בין השופטים יש נציג עובדים), שעלויות ההתדיינות בו נמוכות (בוודאי יחסית לערכאות אחרות). עם זאת, צודקים הכותבים בהצביעם (בעמ’ 210) על הפרשנות השיפוטית היצירתית של בית הדין – למשל, בהכירו בזכות הקניין של העובד במקום העבודה – כבסיס להכרה בזכויות חברתיות, כעומדת בניגוד בולט לחוסר נכונותו של בג”ץ לעשות כן (למשל, במקרה שבו סירב להכיר בקיצוץ בקצבאות זיקנה כפגיעה אסורה בזכות הקניין של הקשישים). מעניין לציין, מנגד, שסגל וליטור אינם מתייחסים כמעט לפרשת עמית. במקרה זה, ביטל בג”ץ את החלטתו הבעייתית של בית הדין הארצי להכיר בארגון שהקימה הנהלת “מכבי – שירותי בריאות” כארגון עובדים. פסק-דין חשוב זה, שכתב השופט יצחק זמיר, ואשר נחשב בזמנו כעוגן הצלה להסתדרות הכללית, מייצג תפיסה פרוגרסיבית המכירה דווקא בחשיבותו הרבה של חופש ההתארגנות, ובתרומתו לצמצום פערי הכוחות שבין עובדים לבין מעבידים.    

היבט נוסף שעימו הכותבים כמעט ואינם מתמודדים הוא הרקע החברתי והכלכלי לפסיביזם השיפוטי של בג”ץ. הסברם שלפיו הרתיעה של בית המשפט נובעת בעיקר מן הביקורת הציבורית והפוליטית כנגד פסיקה בעלת השלכות תקציביות (עמ’ 209) הינו חלקי בלבד. כפי שמציע פרופ’ דני גוטוויין במאמרו “מ’מהפכה חוקתית’ ל’הפיכת נגד’: ההיגיון המשפטי של משטר ההפרטה הישראלי” (שהתפרסם בינואר 2008 בכתב העת “מעשי משפט” ושניתן לקריאה ברשת), יש לראות את הזיקה העמוקה שבין ה”מהפכה החוקתית” שקידם בג”ץ לבין משטר ההפרטה הישראלי וביסוסו בשם ערכי “הציבור הנאור”. “המהפכה החוקתית” פעלה לביצור זכויותיהם של בעלי ההון ולהגנה על פעולתו של השוק החופשי (למשל, באמצעות הכרה בזכות הקניין של תאגידים עסקיים), במקביל להגנה מצומצמת בלבד על הזכויות החברתיות. אמנם, האקטיביזם השיפוטי הרחיב את “זכות העמידה”, ופתח את שערי בית המשפט בפני “עותרים ציבוריים”, ברובם ארגונים חברתיים. אך העברת המאבק לזירה השיפוטית יצרה זירה חלופית שבה העתירה לבג”ץ החליפה את המאבק הפוליטי, ושבה פסק-הדין הדוחה את העתירה מקנה לגיטימציה לעוול שכנגדו היא הוגשה. מצב דברים זה העצים את מעמדן הנחות של הזכויות החברתיות ותרם לסיכול השפעתם של המאבקים החברתיים.   סיכומו של דבר, הזרקור שמטיל הספר על פעילותו של בית הדין לעבודה מרים, למרות מגבלותיו,  תרומה בעלת חשיבות לדיון המתמשך במקומו הראוי של המשפט במסגרת המאבק לקידום שינוי חברתי.

שאלת ההפרטה וגבולותיה היא שאלה בעלת מטען אידיאולוגי ברור. ההכרעה בין תפיסה ניאו-ליברלית של “ממשלה קטנה”/”שומר לילה” לבין מדינת רווחה סוציאל-דמוקרטית או משק קומוניסטי בבעלות ציבורית היא הכרעה פוליטית בין תפיסות עולם כלכליות וחברתיות קוטביות. על-כן, הפן המשפטי של שאלות אלו הוא משני. מכל מקום, הניסיון לרתום את מערכת המשפט למאבק במדיניות ההפרטה מבטא תפיסה פרוגרסיבית הרואה במערכת זו כלי מרכזי ואפקטיבי בהובלת שינוי חברתי.

בהמשך, אנסה לשייט בין מחוזות הדין המצוי כיום בישראל לבין הדין הרצוי, בעיניי.

משפט מצוי

נתחיל בציטוט מתוך פסק-דין שכתב אהרן ברק:

“השאלה אינה אם החוק טוב, יעיל, מוצדק. השאלה הינה אם הוא חוקתי. מחוקק “סוציאליסטי” ומחוקק “קפיטליסטי” עשויים לחוקק חוקים שונים ומנוגדים, אשר כולם ימלאו את דרישותיה של פסקת ההגבלה. אכן, חוקי היסוד אינם תכנית לפעולה מדינית קונקרטית. הלאמה והפרטה עשויים להתקיים במסגרתם. כלכלת שוק או ניהול מרוכז של הכלכלה עשויים למצוא בה מרחבי מחייה, ובלבד שהפעילות המשקית - הפוגעת בזכויות אדם - תקיים את דרישותיה של פסקת ההגבלה… קביעת המדיניות החברתית נתונה למחוקק, והגשמתה נתונה לממשלה, להם ניתן מרחב של תימרון חקיקתי.”

 נקודת המוצא שלפיה הסמכות להחליט ולעצב מדיניות הפרטה נתונה לרשות המחוקקת היא עמדה של פאסיביות שיפוטית, שההצדקה לה היא כפולה: -ראשית, חוסר לגיטימציה ציבורית – ביהמ”ש אינו נבחר ציבור ולפיכך הוא אינו אמור לעצב ולקבוע את אופיה של מדיניות כלכלית וחברתית; שנית, חוסר כשירות מוסדית – להבדיל מהמחוקק, לביהמ”ש אין ראיה המתאימה לשקילת השיקולים המקצועיים, החברתיים והכלכליים הכרוכים בסוגיה.

בישראל, בה נשלטת למעשה הרשות המחוקקת על-ידי הרשות המבצעת, משמעות הדבר היא שבפועל, הסמכות להחליט על מדיניות ההפרטה נתונה לממשלה. עובדה זו בלטה, למשל, בדיוני הכנסת על הפרטת בתי הסוהר.אולם, הגישה הפאסיבית היא בעייתית, שכן היא מתעלמת מכך שמדיניות הפרטה אינה נייטרלית. יש לה השלכות חלוקתיות ברורות, הפוגעות בזכויותיהם של מיעוטים ושל קבוצות חלשות, שביהמ”ש אמור להיות, לפחות לפי האתוס שלו, הגוף שמגן עליהם.

שאלת ההפרטה מהווה נושא חדש בפסיקת בתי המשפט לנוכח העובדה שמדיניות ההפרטה המאסיבית הופיעה רק ב-20 השנים האחרונות. בעבר, הכירו בתי המשפט בסמכותן של הרשויות להסתייע בגופים פרטיים במהלך ביצוע התפקיד השלטוני – למשל, בעבודות של פינוי אשפה, של המתת חתולי רחוב ואפילו של גביית ארנונה. עם זאת, נקבע כי הסמכות והאחריות חייבות להישאר בידי הרשות הציבורית. האפשרות של הפרטת הסמכויות השלטוניות עצמן לא עלתה כמעט, ובכל מקרה היא הוגבלה למקרים בהם נקבע בחוק במפורש כי ניתן להעביר סמכויות שלטוניות לגורם פרטי. מאז חקיקתם של חוקי היסוד בנושאי זכויות האדם בשנת 1992, לא די בקיומו של חוק, אלא עליו לעמוד בתנאים החוקתיים הקבועים בחוקי היסוד. חוק שלא יעמוד בדרישות אלו – יבוטל על-ידי בית המשפט. אין זה מפתיע, איפוא, שהעתירה כנגד החוק המאפשר את הקמתו של בית סוהר פרטי הגיעה לבחינת ביהמ”ש העליון, תוך שהיא נסמכת על חוקי היסוד.

בחינתה של מדיניות הפרטה ושל גבולותיה יכולה להיעשות בשני כיוונים:

משפט חוקתי – קרי, בחינת השפעתה של ההפרטה על זכויות אדם ועל עקרונות המשטר. זה המסלול שבו צעדה העתירה נגד הפרטת בתי הסוהר, שהתבססה על שני טיעונים חוקתיים מרכזיים. הטיעון האחד, התייחס לפגיעה בזכויותיהם החוקתיות של האסירים. לפיו, הפגיעה בזכויות האסירים שגורמת ההפרטה נובעת מהשילוב בין אופיין הרגיש של הסמכויות המופרטות (שליחה לצינוק, נטילת דגימת שתן, חיפוש גופני), דרישות הסף הנמוכות באיוש המשרות שבמסגרתן ניתן להפעיל את אותן סמכויות רגישות, הפיקוח המינימאלי של המדינה על המפעילים הפרטיים ויכולתה המוגבלת להיכנס בנעליו של הגורם הפרטי במקרה של הפרת התחייבויותיו. הטיעון השני, התייחס לפגיעה בחוק-יסוד: הממשלה. לפיו, הואיל והממשלה היא “הרשות המבצעת של המדינה”, ישנן ‘סמכויות גרעיניות’, כדוגמת הסמכויות הנוגעות לאכיפת החוק ולגביית מיסים, המצויות בליבת ריבונותה, ושאותן אסור לה להפריט. . עמדה זו מבוססת על התפיסה הפוליטית הקלאסית של אנשי ההגות וובר והגל, הרואים במונופול הלגיטימי על השימוש באלימות את לב-ליבה של מהות המדינה. לפי תפישה זו, הסדר הציבורי מופקד אך ורק בידי המוסדות המדינתיים לאכיפת החוק – המשטרה, התביעה הכללית, בתי-המשפט ושירות בתי-הסוהר – ואותם אסור להפריט. טיעון זה, בשונה מהראשון, הוא עקרוני-כללי יותר, בהיותו נוגע ללב הדיון על גבולות ההפרטה ולא רק למאפיינים ספציפיים להפרטת בתי הסוהר. הקושי האפשרי שבשימוש בקו טיעון זה הוא הסתמכותו על התפישה הרזה של המדינה כ’שומר הלילה’, מבית המדרש הליברלי-קיצוני.

יוער, כי המדינה, בתשובתה לעתירה, טענה כי, ככלל, ניתן לדבר על גבולות להפרטה רק כאשר מתנוסס מעליה “דגל שחור”, והביאה כדוגמא מצב שבו ימונה אדם פרטי למפכ”ל המשטרה. כזכור, הדיון בעתירה עצמו נדחה למשך ששה חודשים, לנוכח קיומן של הצעות חוק פרטיות (של הח”כים יחימוביץ, אזולאי וחנין) הקוראות לבטל את הפרטת בתי הסוהר, וזאת, כדי לאפשר את קיומו של דיון ציבורי בנושא.

משפט מינהלי – קרי, בחינת השאלה האם וכיצד פעלו רשויות המינהל השונות במסגרת הסמכויות המוקנות להן מכוח חוק. בהקשר של בחינתה של מדיניות הפרטה ושל גבולותיה, ניתן לחשוב על שני כיוונים של בחינה כזו. האחד - פרוצדורלי, קרי, בחינת הליך ביצוע ההפרטה -  האם היתה לרשות תשתית עובדתית מספקת לקבלת ההחלטה? האם הרשות התייעצה עם גופים רלוונטיים – אנשי מקצוע, גורמים שעתידים להפגע - בטרם החליטה להפריט? האם ההחלטה על ביצוע ההפרטה התקבלה ללא שיקולים זרים? והשני - מהותי, קרי, מהם החובות המוטלות על הגוף המופרט.

מבחינת המוסר הפוליטי, ככל שיותר ויותר פונקציות שלטוניות מופרטות ומועברות לאחריותם של תאגידים, מתחדדת השאלה האם וכיצד הם יכולים לשאת באחריות דיווח (accountability) כלפי הציבור. מדובר בגופים עסקיים שאינם נבחרים, פעילותם אינה שקופה והשיקולים המנחים אותם הם שיקולים כלכליים של מקסום הרווח. למעשה, נוצר כאן “גרעון דמוקרטי”. הבעיה מתחדדת כתוצאה מכך שמדובר לא פעם בתאגידים רב-לאומיים שיכולת הפיקוח עליהם היא מועטה ומסובכת. מבחינה משפטית, יש לשאול האם גוף פרטי המפעיל סמכויות שלטוניות כפוף לחובות המוטלות על גופים ציבוריים? פתרון אפשרי לבעייתיות זו – שניתן על-ידי הפסיקה – הוא יצירת קטגוריה של “גופים דו-מהותיים”, בעלי פן פרטי (מאוגדים כחברה) וציבורי (מבחינת אופי התפקיד). למשל - חברת החשמל, חברה קדישא, מפעל הפיס, האוניברסיטאות, הסוכנות היהודית. גופים אלה כפופים לנורמות ציבוריות – חובת פעולה בשוויון, סבירות, הגינות, נאמנות לציבור.

משפט רצוי

האם המצב בישראל כיום מצדיק הרמת ידיים? גם אם בחלק מהחזיתות נראה שהמאבק אבוד וגם אם (כגישתו של ברק) אכן לא ראוי שהמאבק על ההפרטה יוכרע בזירה המשפטית, עדיין נותר לה תפקיד משמעותי. למעשה, בעידן הנוכחי, על מערכת המשפט להתכונן ליום שלאחר ההפרטה ולפעול, כפי שכינה זאת המשפטן איל פלג, בכיוון של הצברה – הטלת חובות ציבוריות על הגופים המופרטים. בהקשר זה, נקודת המוצא הראויה צריכה להיות שאף אם, במציאות הנוכחית, ההפרטה נתפסת כפתרון לגיטימי, ואף אם יש מקום לשיתוף של גורמים פרטיים בייצור ציבורי, יש להכפיפם ל“חישוקים” מסויימים של רגולציה חברתית. גם לאחר ההפרטה, השירות אינו הופך לפרטי ואסור שיהיה כפוף לשרירות ליבו של בעל הקניין הפרטי.

בהקשר זה, חשוב במיוחד לפעול הן במישור המהותי והן במישור הפרוצדורלי:

במישור המהותי יש לקבוע – ולאכוף - כללים שימנעו מהגופים הפרטיים לנצל לרעה את הסמכויות השלטוניות המועברות לידיהם. יש לחייב מתן שירות אוניברסלי גם בעידן ההפרטה, לפעול למניעת אפליה ולהבטיח הגנה על זכויות הפרט המקבל שירות ועל זכויות העובדים על-ידי הגוף המופרט, לאחר תהליך ההפרטה.

במישור הפרוצדורלי – גם אם מערכת המשפט אינה נראית כאתר המתאים לעצירת תהליכי ההפרטה, ניתן לחשוב על כיווני פעולה אחדים שניתן להגדירם כהכרחיים בעת ביצוע הפרטה, בוודאי של שירותים ציבוריים חיוניים. נקודת המוצא היא כי יש צורך להבטיח שהליכי ההפרטה יהיו שקופים ונתונים ככל האפשר לדיון ציבורי. הבסיס לכך נובע ממספר טעמים. בין היתר, עולה הטענה שאימוץ גורף של מדיניות ההפרטה ביחס לשירותים בסיסיים (בתי סוהר, חינוך, רווחה, מים, חשמל, דואר..] מהווה שינוי של “האמנה החברתית” שעומדת בבסיס קיומה של המדינה – ולכן לא יתכן שהדבר ייעשה ללא דיון ציבורי מקיף. בנוסף, נטען שיש צורך לחזק את הדמוקרטיה ההשתתפותית באמצעות הבטחת השתתפות הציבור בתהליכי קבלת החלטות. זמינותה המתמדת של האפשרות לערער על פעולת הריבון, עשויה להבטיח קבלה (ומימוש) של החלטות שקופות ותבוניות, שיצמצמו את השפעתן הסקטוריאלית של קבוצות אינטרס, ואף יצמצמו את החשש לשחיתות וללחצים מצד הזכיינים. פיקוח ציבורי אמור להגן על האינטרס הציבורי, ולמנוע מצב בו גופים פרטיים המונעים משיקולי רווח ינסו להעמיס עלויות על הציבור. לאורך זמן, אימוצה של עמדה כזו עשוי להצביע על מעבר מגישה הרואה את התאגידים כמחוייבים אך ורק לבעלי המניות שלהם, לגישה המטילה עליהם מחוייבות גם כלפי גורמים אחרים. 

אופן שיתוף הציבור יכול להיעשות בצורות שונות, וביניהן: פומביות של דיונים מכריעים בנושא; פרסום פומבי של השיקולים והמסקנות שהובילו לקבלת ההחלטה ומתן אפשרות תגובה לציבור; צירוף נציגי ציבור/ארגונים אזרחיים לשלבים השונים של מימוש ההפרטה. בתקופת הפעולה של הזכיין יש לחייב פרסום דו”חות מעקב תקופתיים, אולי באמצעות רשות ציבורית מפקחת; ליצור מנגנון אפקטיבי לבירור תלונות האזרחים; לחייב פיקוח של מבקר המדינה; ולהבטיח חובת שקיפות והנמקה של החלטות בעלות השפעה ציבורית.

סיכום

גם אם הסוסים כבר ברחו מהאורווה, ומדיניות ההפרטה היא כבר חזון נפרץ במקומותינו, שהמאבק נגדו חייב להיעשות, בראש ובראשונה, בחזית הפוליטית – עדיין, המשפט יכול, על אף מגבלותיו, לסייע בעיצוב ‘גבולות הגיזרה’ החדשים, בעיקר באמצעות “הצברה” –הטלת חובות משפטיות, שהוטלו בעבר על גופים ציבוריים, על התאגידים המופרטים.

למעשה, הרחבת האופי “הציבורי” של החובות המוטלים על התאגידים מקבלת משמעות וחשיבות רבה יותר בעידן הגלובליזציה הנוכחי שבו עוצמתם הכלכלית של תאגידים קרבה ומשתווה לזו של מדינות והפוטנציאל שלהם לפגוע בזכויותיהם של בני אדם התלויים בהם ממומש באופן תדיר. אם מביאים בחשבון גם את אופק הזמן האינסופי שבמסגרתו פועל התאגיד, את משאביו הכלכליים העצומים ואת עמידותו המבנית, הלא-אנושית, ללחצים – מבינים את ההכרח המתחייב בריסונו ואת הצורך בעידכון התפיסות הליברליות הקלאסיות ביחס לתפקיד המדינה. המדינה כבר אינה בהכרח הגוף החזק ביותר שמפניו יש להישמר ושאת כוחו יש להגביל, שכן גם ‘שחקנים’ פרטיים, על-לאומיים באופיים, יכולים לפגוע פגיעה קשה בזכויות האדם ולהשפיע על הקצאת זכויות. מן הראוי, איפוא, להתמקד בצורך להגן באופן אפקטיבי על זכויות האדם, ועל החברה בכללותה, מאשר בשאלת זהותה של הישות שמפניה יש להתגונן.

- ואם העולם יתהפך, שמים יפלו למטה, והארץ על הגג?
- לא אכפת - אמרה הדוכיפת.
- אז מה בסופו של דבר אכפת לך ואכפת?
- אני לעצמי,
אני הדוכיפת
מאד
מאד
אכפת!
אמרה הדוכיפת
(מתוך ‘הדוכיפת’ מעשה בחתולים/ע. הלל)

בצד ההנאות הקטנות שהעניקו לנו הבחירות האחרונות (קשה לבחור בין התאדותה של ‘שינוי’ לבין התרסקותו של הליכוד), הזדקרה לה גם תופעה מדאיגה מאוד: הירידה הנמשכת בשיעורי ההצבעה. עד לשנת 1999, היו אחוזי ההצבעה בישראל, באופן קבוע, מהגבוהים בעולם – כ-80% מבעלי זכות ההצבעה מימשו את זכותם (מה שאומר שקרוב ל-90% הצביעו, שכן כ-10% מהמצביעים אינם מתגוררים בישראל). במדינה קטנה ומוקפת אויבים, כאשר המאבק האידיאולוגי בין שני מחנות פוליטיים היה מקוטב ואף אלים (רצח יצחק רבין ואמיל גרינצווייג), אחוז הצבעה כזה התבקש.

ברם, בבחירות המיוחדות שנערכו לראשות הממשלה בשנת 2001, היה אחוז ההצבעה נמוך במיוחד - כ-62%. היו שייחסו זאת לעובדה שלא נערכו במקביל בחירות לכנסת. בשנת 2003 כבר התקבע אחוז ההצבעה הנמוך – 67% - והפעם נשבר שיא שלילי עגום: 63.2% אחוזי הצבעה בלבד. שלושה מתוך כל עשרה אזרחים בעלי זכות הצבעה (בפועל) לא באו להצביע. ההסברים שהופרחו לחלל האוויר היו מגוונים: רמתה הירודה של הכנסת היוצאת; אכזבה קשה של המצביעים מהשחיתות במערכת הפוליטית; התחושה - שניזונה גם מהסיקור התקשורתי הציני של הפוליטיקה - ש”כולם אותו חרא”. אלא שהפעם, בצד הדאגה הרבה שהביעו חלק מהפובליציסטים, נמצאו גם כמה פרשנים שהסבירו שבעצם, אין ממה לדאוג: זה סימן ל’נורמליות’ ברוכה שכן הפכנו – גם בתחום זה – דומים למתוקנות שבאומות.

אני רוצה להציע הסבר חשוב נוסף לירידה בנכונותו של הציבור לאמץ את הסיסמא האלמותית של עמנואל הלפרין לפיה “מי שמצביע – משפיע”. הסבר זה קשור בכוחו ההולך וגדל של ההון ובהשפעתו על הפוליטיקה וההשתתפות הפוליטית.

ניידותו הסילונית של ההון היא אחד המאפיינים הבולטים של תקופתנו, בייחוד בעשור האחרון. עוצמתם של השווקים הפיננסיים נתפסת כעובדה קיימת ב’עידן הגלובליזציה’. כך גם יכולתם “להעניש” במהירות ממשלות הסוטות מתכתיביו של ‘קונסנזוס וושינגטון’ – אותה דת כלכלית חדשה שמקדמים המוסדות הפיננסיים היושבים בוושינגטון (קרן המטבע הבינלאומית והבנק העולמי) ושעיקריה הם הפרטה, הקטנת הממשלה (גרעון נמוך, קיצוץ תקציבי רווחה, הפחתת המיסוי) והליברליזציה במעבר ההון והסחורות. דוגמאות שמרבים להזכיר בהקשר זה הן התפטרותו של שר האוצר הגרמני ה’אדום’ אוסקר לפונטיין, בשנת 1999, חמישה חודשים לאחר שמונה לתפקיד, כתוצאה מהלחצים הכבדים שהפעילו השווקים בעקבות ניסיונותיו לנהל מדיניות כלכלית שמאלית; וכאן אצלנו, ה’מתקפה’ שנערכה על השקל בשנת 2002, לאחר ההסכם בין שר האוצר סילבן שלום לבין נגיד בנק ישראל דוד קליין להורדת הריבית, שגרמה, בסופו של דבר, להרחבת הליברליזציה הכלכלית במשק, באמצעות הרחבת ‘רצועת האלכסון’.

במצב דברים זה יכולתן של מדינות לעצב מדיניות כלכלית עצמאית הולכת וקטנה: עוצמתו של הבנק המרכזי המקומי – ‘הקבלן המבצע’ של המוסדות מוושינגטון - שדוחף לאימוצה של מדיניות כלכלית ‘נכונה’ גדלה, בעוד יכולתן של ממשלות להמשיך ולספק לאזרחיהן שירותים ציבוריים ברמה גבוהה נחלשת. ניתן לומר כי מראית העין של ההפרדה המתרחבת שבין הספירה הכלכלית לבין הספירה הפוליטית, היא הישגו הגדול של העידן הניאו-ליברלי. תהליך זה מערער לכאורה על עצם הלגיטימיות של שיקולים ‘פוליטיים’ במסגרת קבלת החלטות כלכליות, אף שברור שאי-אימוצם של שיקולים אלו מהווה בעצמו מדיניות פוליטית ברורה, שמשרתת אינטרסים פוליטיים ידועים. דוגמא יפה לכך ניתן לראות במה שאירע לאחר שהתפרסמו תוצאות הבחירות האחרונות, שבהן בלטה עליית כוחן של מפלגות ‘חברתיות’, ובעיקר – התרסקותן של המפלגות שתמכו, בחדווה רבה, במדיניותו של נתניהו: האפשרות הסנסציונית שעמיר פרץ יתמנה לשר האוצר עוררה עצבנות רבה בבורסה לניירות ערך, ו’בכירים באוצר’, כמו גם אדוניהם, ‘ראשי המשק’, הזהירו באופן שאינו משתמע לשתי פנים מפני כל ניסיון להעז ולנסות לממש את המצע הכלכלי שבו חפץ הציבור, שאם לא כן יקרוס שוק הכספים וההון יברח מן הארץ. במילים אחרות: הדמוקרטיה נעצרת בשעריו של השוק.

אם אלו הם פני הדברים, דומה שהאפקטיביות של הפוליטיקה ככלי לשינוי חברתי – הדגל של תנועות השמאל בעולם מאז ומתמיד – מתפוגגת, שהרי אם ממשלה נבחרת – התוצר הסופי של שיאו של ההליך הדמוקרטי – אינה יכולה לממש את הבטחותיה לבוחרים, מה עוד נותר מתהליך הבחירות? מדוע, אם כך, ללכת ולהצביע?

מובן שזהו תהליך שמזין את עצמו: במקביל לתופעות אלו, הפוליטיקאים הניאו-ליברלים משרישים את התפיסה לפיה האזרח הוא אך ורק צרכן של שירותים, שכל מה שאמור לעניין אותו הוא הורדת נטל המס או שבירת המונופולים, ושמה שחשוב באמת לכלכלה הוא אחוזי הצמיחה ובעיקר המחמאות המפנקות שמגיעות מצידן של סוכנויות דירוג האשראי. אצלנו ניצח בנימין נתניהו על הדיון הזה, בכשרון רב. ההשלכות החברתיות הקשות של צעדים כלכליים ‘יעילים’ כדוגמת הגמשת שוק העבודה (אובדן הביטחון התעסוקתי) או שחיקתו של סל התרופות (הפיכתה של הבריאות לסחורה) זוכות, לכל היותר, למס שפתיים בדבר ‘הצעדים הקשים’ שיש לנקוט כדי ‘לשקם את הכלכלה’.

כך הולכות ונסדקות תפיסות של אזרחות, הרואות בפוליטיקה מכשיר להשתתפות ההמונים בעיצובו של “הטוב הכללי”, ונדחקת הצידה היכולת לדמיין כלכלה – וחברה – אחרת, שהרי “אין אלטרנטיבה”. פוליטיקאים שיבואו וידברו על חזון מוסרי או, רחמנא ליצלן, על סולידריות ייתקלו במבטים משתהים ומזלזלים (כפי שהעיד לאחרונה יובל אלבשן על תחושותיו משיחותיו עם צעירים במערכת הבחירות האחרונה). ככל שמצב דברים זה הולך ומחריף, אין להתפלא על כך שאזרחים רבים מקבלים את הרושם שמכיוון שהפוליטיקה איבדה מיכולתה לקדם שינוי, אין טעם ליטול בה חלק. ומי שמוותר פעם אחת על ההשתתפות בהצבעה, לא ישוב אליה במהרה, שהרי, כפי שלימדנו מאיר אריאל, “מי שנדפק פעם אחת – לא יכול להיגמל מזה”.

אז מה עושים? המסקנה החשובה ביותר היא שלמרות הכל, אסור לנו לוותר על הפוליטיקה. דווקא ההחלשות בכוחה מזכירה לנו - כפי שהראו לאחרונה ארצות דרום אמריקה – שזוהי האפשרות היחידה שלנו כאזרחים ‘לשים רגל בדלת’ להשפיע על עיצוב חיינו, למגינת ליבם של אנשי ההון שקולם בקלפי שווה לשלנו. חששותיה של הקהיליה העסקית מפני מינויו של עמיר פרץ לשר האוצר מלמדים דווקא על הבנתה שגם בעידן של כלכלה גלובלית, לא תש עדיין כוחן של מדינות, וכי ביכולתן - כפי שמלמדות אותנו הכלכלות הסקנדינביות - לעצב לעצמן הסדרים כלכליים אחרים, כאלו ששמים את האדם במרכז.

פעילות פוליטית אזרחית ראויה היא, על כן, הרבה יותר מאשר הטלת פתק לקלפי, אחת לארבע שנים (בערך); ישנן דרכים אינספור למעורבות פוליטית, לכל אורך ימות השנה: החל מחברות בוועד ההורים בבית הספר או בוועד העובדים בעבודה; דרך ניהול חיים ‘ירוקים’ ומופחתי מותגים או בכתיבה ובהפצה של כתב עת סוציאליסטי; ועד מעורבות פוליטית אקטיבית במפלגות פוליטיות, בסניפים, במרכזי המפלגות וביצירת גופי השפעה תוך מפלגתיים.

כיוון פעולה נוסף מצוי, כמובן, בתחום החינוך: החינוך לאזרחות בישראל לוקה מאוד, בעיקר – אך לא רק - בשל הקצאת משאבים מגוחכת. המפגש הראשון של תלמידים בפוליטיקה בין כתלי בית הספר מתרחשת רק בכיתות י”א-י”ב. זהו מצב שחייב להשתנות (לתשומת ליבה של שרת החינוך הנכנסת). אי אפשר להסתפק במסגרות החינוך הבלתי-פורמליות של תנועות הנוער, שכן הן מקיפות, למרבה הצער, אחוזים נמוכים מקרב בני הנוער. ראוי שהחינוך לאזרחות יחל כבר בבית הספר היסודי, ועליו להקנות, לצד לימוד ההיבטים הפורמליים של הדמוקרטיה, גם חשיבה עמוקה יותר על משמעותה המהותית של הפוליטיקה ועל היבטיה המגוונים הרבים.

ההצבעה בקלפי היא, אולי, שיאה של האזרחות, אך היא בוודאי אינה ממצה את המעשה הפוליטי. את המאבק על הבחירות הבאות יש להתחיל כבר היום.

ערב טוב,
כשנתבקשתי לשאת כאן דברים, חזרתי לעבודת התיזה שכתבתי, שעוסקת במהגרי העבודה בישראל, אלו המכונים בדרך-כלל “עובדים זרים”. התיזה מעלה אמנם שאלות תיאורטיות כמו ההקשר הגלובלי של הגירת עובדים מן העולם השלישי אל המערב, והשחיקה שגורמת תופעה זו לתפיסת האזרחות המדינתית, אך מצאתי כי הנושאים בהם עסקתי רלוונטיים גם באופן מעשי ויומיומי לכל אחד מאיתנו.
המציאות הקשה והאכזרית אליה חשופים מהגרי העבודה בישראל ידועה, פחות או יותר, גם לקורא העיתונים הממוצע, ואין צורך להכביר מילים במעמד חגיגי זה. בז’רגון המקצועי קוראים לזה “שוק עבודה שניוני”, לשון צחה לתיאור שוק עבודה שבו מתרכזות “עבודות שלושת המ’” – מפרכות, מסוכנות, מלוכלכות. פעם איכלסו אותו הפועלים הפלסטינים, וכעת נקבצו אליו פועלי כל העולם, אותם “אנשים שקופים” מדרום תל-אביב.
אלא שכאן אנו פוגשים מכר ותיק - ‘המדרון החלקלק’. נורמות מן השוק השניוני של מהגרי העבודה הן כיום גם נחלתם של עובדים ישראליים רבים. למעשה, בהקשר הנוכחי של יחסי העבודה במשק, אפשר כמעט לדבר על קריסת מערכות:
- חוקי העבודה, הנאורים כשלעצמם, ובראשם חוק שכר מינימום וחוק שעות עבודה ומנוחה – כמעט ואינם נאכפים;
- עובדים רבים אינם מורשים לממש את זכותם הבסיסית להתארגן באמצעות וועד עובדים;
- הולכות ומתפשטות נורמות העסקה פוגעניות – מעמידה ממושכת ועד לאיסור יציאה לשירותים במהלך שעות העבודה;
- מספר עצום של עובדים – בקנה מידה חסר-תקדים בעולם – מועסקים באמצעות חברות כוח-אדם, באופן המשחרר את המעביד מאחריות כלפיהם. אפילו עובדי הניקיון בבית הדין לעבודה, כך התפרסם בשבוע שעבר, אינם נהנים מימי מחלה;
- החשש המתמיד מפני “שוט” האבטלה מלמד את העובדים שלא כדאי להם להתלונן;
- וישנם אפילו עובדים לא מעטים – בשירות הציבורי – ששכרם הולן במשך חודשים ארוכים.
חשוב להדגיש: הג’ונגל התעסוקתי אינו אופייני רק לעובדי “הצווארון הכחול”. בענף ההיי-טק, ובמידה פחותה גם בקרב עורכי דין, השכר גבוה אמנם, והתנאים מפנקים, אך, במידה רבה, יש כאן “כלוב מוזהב” של עובדים לא מאוגדים, המשועבדים למקום עבודתם – באמצעות הטלפון הסלולארי או הדואר האלקטרוני – במשך כל שעות היממה. המחירים המשפחתיים והחברתיים הקשים הכרוכים בהיווצרותם של דפוסי תעסוקה בולעניים שכאלו עוד ייחקרו לעומק בעתיד.
לא לחינם אמר לאחרונה יו”ר האגודה הישראלית לחקר יחסי העבודה, פרופ’ יצחק הרפז, כי שוק העבודה הישראלי מזכיר, בחלקים גדולים והולכים מתוכו, “דפוסי העסקה נחותים ומשפילים נוסח המאה ה-19″. דפוסים אלו התפתחו, לדעתו, בעיקר עקב סביבה תחרותית פרועה שנובעת, בין השאר, מ”מדיניות כלכלית המקדשת את הרווח הכספי, ואינה רואה את הפרט אלא כמכשיר להשגתו”.
מה לכל זה ולנו, המשפטנים? שאלת יחסי העבודה במשק מהווה צומת מרכזי שבו מתנגשים אינטרסים כלכליים חזקים עם זכויות אדם בסיסיות, ושבו באים לידי ביטוי, מדי יום, פערי כוח - מגדריים, מעמדיים, אתניים. פערי כוח אלו זועקים להסדרה ולאיזון, ושמירה על “נייטרליות” ביחס אליהם מהווה בחירה מודעת בצד החזק. כך נעשה, למשל, לפני 100 שנה בדיוק, בארצות הברית, בפרשיית לוכנר הידועה, שבה ביטל בית המשפט העליון האמריקאי חוק שהגביל ל-60 את שעות העבודה השבועיות של עובדים במאפייה, מן הטעם שהוא מונע מעובדים החפצים בכך, לממש את חופש החוזים שלהם. החלטה זו נחשבת, במבט לאחור, לאחת מנקודות השפל בהיסטוריה המשפטית האמריקאית, והיא מבטאת גישה פורמלית, מושרשת עדיין, המתעלמת מכוחו הלא נייטרלי של המשפט לקבוע ולעצב הסדרים חברתיים וכלכליים. התהליכים שעמדתי עליהם בראשית דבריי מבשרים על “לוכנריזציה” מתמשכת של שוק העבודה הישראלי. אסור לנו לחזור לשם.
לדעתי, כל משפטן, הן בשוק הפרטי והן במגזר הציבורי, נדרש לבחור צד. בחירה זו תופסת את תפקידו של עורך-הדין ושל המשפטן האקדמי, כתפקיד ציבורי, כחלק מ”אליטה משרתת” בעלת מחוייבות חברתית ומוסרית. התפקיד המשפטי, על-פי תפיסה זו, הוא להנגיש ולהנהיר את מערכת המשפט בפני אוכלוסיות מגוונות, ובייחוד האוכלוסיות חסרות האמצעים, ולהסיר את שלל המכשולים, הגלויים והנסתרים, שהיא מציבה – אמצעים כלכליים, אי-הכרת הזכויות וכמובן, אי-הכרת השפה המשפטית.
במהלך לימודיי בפקולטה שמחתי למצוא שותפים לא מעטים לתפיסה זו של המקצוע המשפטי, שזוכה למימוש מעשי ויומיומי במפעל המבורך של הקליניקות המשפטיות. במובן הזה מהווה הפקולטה שלנו חיל חלוץ שגם פקולטאות אחרות החלו לצעוד בעקבותיו. אמנם אין זה עדין חלק גדול בקהילה המשפטית, אבל במילותיו של יהודה עמיחי:
פעם חשבתי שאפשר לפתור כך
כמו אנשים שמתאספים בחצות בתחנה
לאוטובוס שלא יבוא
בתחילה מעטים, אחר כך עוד ועוד.
זו היתה הזדמנות להיות קרובים זה לזה
ולשנות הכל ולהתחיל יחדיו עולם חדש
בסוף דבריי, חובה נעימה היא לומר תודה:
תודה למנחים שלי, תודה לדיקן ולסגל המרצים על הפתיחות, הביקורתיות, ההקשבה, ההזמנה המתמדת להרחבת אופקים מעשירה. כבוגר פקולטה אחרת, בעיר אחרת, אני יודע להעריך זאת;
תודה לצוות המינהלי, ובעיקר לצוות המזכירות לתארים מתקדמים, על המסירות, על העזרה, במיוחד בתחום המילגות, ועל החיוך;
תודה להוריי על שתמיד היו שם, בעיקר כשהיה קשה, ולחבריי בקיבוץ העירוני תמוז על התמיכה וההשראה;
ואחרונים, חביבים עליי מכולם, תודה לילדיי האהובים, יאיר ותהילה, על האור שבו הם מאירים את חיי. מי יתן ובעתיד הם, ובעצם כולנו, נשכיל לחיות בחברה סולידארית יותר.
בהצלחה לכולכם.

סיומו של פסטיבל סטנלי פישר הוא הזדמנות טובה לכמה הערות: בראש ובראשונה, ההתנהגות הפרובינציאלית והמביכה ( כפי שציין בצדק יוסי דהאן ב’העוקץ’ ) של להקת המעודדות של העיתונות הכלכלית הישראלית, ובראשם של אנשי דב הפנדה (’הארץ כלכלה’), הבליטה שוב - למי שהיה זקוק לתזכורת נוספת לאחר 17 גליונות של ‘חברה’ - את קוצר-היריעה של השיח הכלכלי בישראל. הביקורתיות הארסית של ‘כלב השמירה של הדמוקרטיה’, שמתפרצת בכל פעם שמתגלה מקווה לא מתוקצב או סגן ראש מועצה עם וולבו, הופכת לדממה כמעט מעליבה, כאשר יש צורך להתמודד עם שקרים שמפיץ האוצר או אחד מנושאי כליו (ע”ע דב הפנדה שמפיץ לכל דכפין את עמדת האוצר השנויה מאוד במחלוקת בדבר הנזק של העלאת שכר המינימום).

הדיון הציבורי שבכל זאת התקיים בקשר למינויו של פישר, ייצג את התבניות המשתקות של הדיון בכלל והדיון הכלכלי בפרט: השאלה הרת-הגורל שבה דן בכובד ראש כל פובליציסט וכל פאנליסט מצוי היתה רק האם זה בסדר שמי שרק עכשיו “עשה עלייה” (מילא לא לכתוב “היגר” – כמו באמריקה - אבל מה רע ב”עלה”? ) ושסירב לוותר על אזרחותו האמריקאית ינהל את מדיניות המטבע של מדינת ישראל. אזרחות ולאומיות הן, ללא ספק, עניין חשוב. אבל מה באשר לעמדותיו בנוגע לכלכלה ולחברה, להפרטה ולהלאמה, לגובה הגרעון ולהעלאת שכר המינימום, למיסוי ההון ולקו העוני, בקיצור – לכל הסוגיות הכלכליות שבהן באמת תהיה לו השפעה מכרעת בחמש השנים הקרובות? כמעט הס מלהזכיר. הויכוח הכלכלי בישראל מקדש, כפי שמצביעה באופן ברור פרשה זו, את הצורה ולא את התוכן. הרי כולם – מביבי ועד בייגה, דרך ג’ומס - בעד משק חופשי וגם צדק חברתי. הויכוח הוא בשוליים. במובן זה, סטנלי פישר הוא כמובן משל למחשבה האחידה השולטת אצלנו בכיפה: חברו הטוב בישראל איננו רק שר האוצר חניך ארצות הברית, אלא גם מי שהיה – עד יום לפני המינוי - יושב ראש האופוזיציה, ההוא שהיה ראש הממשלה בעת ‘תכנית הייצוב’ של שנת 1985 שפישר היה מהוגיה (ראו מאמרה של ריקי שיו בגליון 10 של ‘חברה’ ).

המינוי של פישר הוא, ללא ספק, הברקה של ליהוק. למעשה, כדי ליישם את המדיניות האולטרה-ליבראלית של הממשלה הנוכחית, יש צורך במישהו שהוא יותר נתניהו מנתניהו. ומי מתאים לכך יותר ממי שכיהן עד לא מכבר כסגן נשיא קרן המטבע הבינלאומית, אותו גוף רב-עוצמה שביחד עם הבנק העולמי, המתון ממנו, מעצב את אופיה של הגלובליזציה הקפיטליסטית? הקרן, בהנהגתו של פישר, פיתחה ושיכללה את ‘קונסנזוס וושינגטון’ – המונח שטבע הכלכלן ג’ון וויליאמסון כדי לתאר את שורת הצעדים שצמד המוסדות הפיננסיים היושבים בוושינגטון מכתיבים למדינות ה”דרום”, כתנאי למתן סיוע כספי. שינויים מבניים ( Structural Adjustment Measures – שימו לב לראשי התיבות… ) אלו כוללים, בין השאר: הפרטה, קיצוץ תקציבי, הפחתת מיסים, מעבר הון חופשי לתוך המדינה וממנה, הסרת מֶכסים וחיזוק זכויות הקניין.

שתי ביקורות מרכזיות הושמעו כנגד מדיניות קרן המטבע והבנק העולמי, מתוך השיח הכלכלי השליט (שהרי יש להניח שקוראי “חברה” יכולים לחשוב על ביקורות מכיוון מעט שונה). ראשית, הצביעות הגלומה בה – מדינות ה”דרום” נדרשות לצעדים שמדינות ה”צפון”, שלא נזקקות לה כעת, מעולם לא היו מסכימות להן (חשוב להזכיר שוב את הגרעון התקציבי האדיר של ממשל בוש ושל נשיאים אמריקאים רפובליקנים לפניו); ושנית, העובדה שהתכניות הללו מונחתות על המדינות שמקבלות את סיועה של הקרן כ”ריפוי בהלם”, בלא התחשבות בתנאי הארץ ותושביה ובתנאי השוק בתקופה המסוימת בה מתבצעת “תכנית ההבראה”. ג’וזף שטיגליץ, חתן פרס נובל לכלכלה בשנת 2001, אשר כיהן כסגן נשיא קרן המטבע עד שפוטר ממנה בשל כפירתו בעיקרי האמונה הוושינגטוניים, האשים את פישר באחריות אישית למשבר הפיננסי שמוטט את כלכלות וכמעט מוטט מדינות במשבר הגדול בדרום מזרח אסיה בשנת 1998. המשבר נבע, במידה רבה, מן הדוגמטיות של קרן המטבע ביישום מדיניותה זו.

מה יעשה פישר בישראל? האופטימיים טוענים שלהבדיל מנגיד “ישראלי, הוא לא יצטרך להוכיח את עצמו מול השווקים וסוכנויות דירוג האשראי, ולכן יוכל לנהל מדיניות מוניטארית מרחיבה משוחררת מלחצים. אשרי המאמין. פסימיים יותר ייזכרו מתוך דאגה בהשלכותיה של תכנית הייצוב של 1985- פריחת חברות כוח האדם, השחיקה בשרות הציבורי ועוד; במעשיו של פישר בעת עבודתו בקרן; בקשריו ההדוקים להון הגדול (הוא נוחת לכאן הישר מהנהלת ‘סיטיבנק’, מתאגידי הבנקאות הגדולים בעולם); ובהצהרותיו אודות המיסים הגבוהים מדי בישראל והצורך בהמשך נמרץ של מדיניות ההפרטה.

ימים יגידו…

בצד ביקורת נקודתית נוקבת וחיונית כנגד ‘גזירות’ התקציב השונות, צריך לנסות ולערער את הנחות היסוד שעליהן מבוסס התקציב. תפקידם של הפעילים החברתיים הוא לנסות ולהראות כיצד קורסים הבניינים הכלכליים שבונה האוצר, על-פי הנחות היסוד שלהם עצמם.
הצעת התקציב לשנת 2005 היא הזדמנות מצוינת לאמץ את הרעיונות שעלו במאמרו המבריק והמפוכח של אריה קרמפף ‘התנועות החברתיות והכלכלנים’ (’חברה’, גיליון 15). קרמפף מציע, בעקבות הסוציולוג הצרפתי, פייר בורדייה - לכונן ברית, מוגבלת באופיה, בין תנועות חברתיות לבין כלכלנים ‘ממסדיים’. זאת, מתוך הבנה כי המאבק החברתי המרכזי בימינו הוא המאבק על התודעה ועל דעת הקהל, וכי שינוי חברתי יוכל להתרחש רק מתוך שילוב בין צרכים ממשיים לבין תיאוריה כלכלית שתעניק לדרישות ‘חברתית’ תוקף וסמכות ‘מדעיים’. קרמפף טוען, למעשה, שבעידן התקשורתי שבו אנו חיים, האמירה כי “התודעה קובעת את ההוויה” תקפה לא פחות, אם לא יותר, מן העמדה המרקסיסטית הקלאסית ההפוכה. המהלך המורכב שאותו הוא מציע – שימוש ב”אובייקטיביות” של כלכלנים ושל “מדע” הכלכלה, מתוך מודעות לכך שאינה אובייקטיבית ואינה מדעיות – הוא, כפי שהוא כותב בסוף מאמרו, “כלי פוליטי שהתנועות החברתיות יכולות וצריכות לעשות בו שימוש במאבקם מול התאגידים וכוחות השוק החופשי”.

תקציב 2005 מזמן, אפוא, אפשרות לפעול בדרך שמציע קרמפף. בצד הביקורת המתבקשת כנגד ה’גזירות’ – קיצוץ הקצבאות, הרעת תנאיהם של עובדי חברות כוח האדם, הקלות המס לעשירונים העליונים, המשך הפרטת שירותי הרווחה – צריך לנסות ולערער את הנחות היסוד שעליהן מבוסס התקציב, הנחות שמכתיבות את ‘המחשבה האחידה’, שמרדדת את הדיון הציבורי בנושאים הכלכליים-חברתיים לכדי בליל של סיסמאות קרב חלולות (’שוק חופשי’, ‘ממשלה אנטי-חברתית’). הפעילים החברתיים צריכים להתמקד בערערו מבנה התקציב כולו והנחות היסוד שלו.

הכשלים שאינם סמויים מן העין

המחשה לאופן שבו ניתן ליישם את הצעתו של קרמפף ניתן למצוא, למשל, במאמרו של הכלכלן יעקב איש שלום שפורסם לאחרונה במדור הכלכלה השמרני של ‘הארץ’ (הארץ, 22.8.2004). לטענתו של איש-שלום, כלכלן ממסדי למדי, לא רק שאין עדות לכך שהמדיניות הכלכלית שנוקט נתניהו משפיעה על יציאת המשק מהמיתון, אלא שהיא גם גורמת באופן ישיר להעמקת האבטלה באמצעות קיצוצים במגזר הציבורי (פיטורי עובדי מדינה); קיצוץ בתשלומי ההעברה (מרבית מקבלי הקצבאות אינם משתלבים במעגל העבודה); ריסוקו של חוק ביטוח אבטלה (הקטנת סיכוייהם של המובטלים הכרוניים לחזור לשוק התעסוקה); והורדת המיסים (העניים כמעט ולא נהנים מכך). איש שלום מבקר בחריפות את הממשלה על שאינה מטפלת בבעיית האבטלה באופן ממוקד ומיידי ועל שהיא מטילה את יהבה הבלעדי לפתרון בעייה זו על הצמיחה הכלכלית שאינה ודאית, ושמכל מקום צפויה להיות, בדומה לשנת 2000, ‘צמיחת היי-טק’ שלא תפתור את בעיות התעסוקה למרבית המובטלים. הוא קורא לממשלה לנקוט מדיניות אקטיבית בתחום שוק העבודה – הרחבת ההכשרה המקצועית, ייקור העסקתם של מהגרי עבודה, תמיכה במפעלים המצויים בקשיים זמניים ועוד. לדבריו, “זו אינה תמיד מדיניות ‘יעילה’, ואולם גם משק עם שיעור אבטלה של 11% אינו משק יעיל”.

מאמר זה מהווה דוגמא נהדרת משום שהדיון הביקורתי השגור – גם ב’חברה’ - היה נוטה לחשוף בקלות את הנהנים ממדיניות האוצר (ההון הגדול) ולהצביע על המטרות של נקיטת מדיניות תאצ’ריסטית היוצרת – באופן מכוון – אבטלה המונית (חוסר ביטחון תעסוקתי שמביא להורדת עלות העבודה). כל זה, כמובן, נכון מאוד, וגם חשוב שייאמר וייכתב שוב ושוב. אבל זו לא בהכרח טקטיקה מועילה. מוטב להיות חכם מאשר להיות צודק, ועל-פי התיזה של בורדייה וקרמפף, דווקא שימוש בטיעונים “נייטרליים” – ועל-כן גם בעלי הילה של “מדעיות” - מסוג אלו שבהם משתמש איש שלום יכולים לשכנע גם מי שרחוק מהדיון ה’חברתי’.

דוגמא אפשרית נוספת היא קעקוע הילתה של ‘התחרות החופשית’. גם כאן, ניתן לנסות ולחשוף את בעייתיותו של המושג הזה, לשיטתו שלו (ראו באופן כללי לעניין זה את תרגום מאמרו של ז’אק ז’נראו ‘יעילות זה לא הכל’, ‘חברה’, גיליון 15). ראשית, באמצעות הבלטת קיומו של מוסד הממונה על ההגבלים העסקיים, תפקיד שעצם מהותו – הסדרה מדינתית של התחרות החופשית - משקפת את הסתירה הפנימית של תיזת ‘היד הנעלמה’. שנית, באמצעות איזכור אינספור דוגמאות שמצביעות על כשלי התחרות ועל פגעי המונופוליזציה, דווקא בשווקים הנחשבים בעיני הציבור לתחרותיים ביותר. כך, למשל, החלטתו של השר אולמרט לבטל את “דמי הקישוריות” שגובות חברות הסלולאר (ה”מס” שאנחנו מאלצים לשלם לחברת הסלולר שלנו על שדיברנו עם מנוי של רשת אחרת או עם טלפון של בזק) והתגובה של החברות להחלטה זו; או הידיעה (’הארץ’, 19.9.2004) שלפיה כל חברות הסלולאר מעגלות את מחירי השיחות כלפי מעלה, באופן המגדיל את רווחיהן – העצומים גם ככה – ב-265 מיליון ₪ בשנה. דוגמאות נוספות – מחירי העמלות בבנקים, תעריפי חברות הביטוח (שמנהליהן הורשעו לפני שנים אחדות בקרטל) וכיוצא באלה – יכולות אף הן להמחיש שתחרות חופשית אין כאן.

וגם בעולם…

בצד ההסתייעות בכלכלנים מן הזרם המרכזי, צריך להצביע גם על אופני פעולה אלטרנטיביים במקומות אחרים בעולם. הדבר מחייב, כמובן, איסוף מידע והתעדכנות במתרחש בארצות אחרות, ואולם דומה שבעידן האינטרנט אין זו משימה בלתי-אפשרית. קחו, למשל, את בריטניה של טוני בלייר. לא, אל תמשכו בכתפיים באנפוף חסר סבלנות על ה’ניו לייבור’ שהוא בעצם מסווה לניאו-ליברליזם פרוע. הנתונים (כפי שהם מובאים בכתב העת Alternatives Economiques מחודש מאי 2004) מצביעים על כך שהחל משנת 2000 ביצעה ממשלת בלייר (שעד אז אכן קיצצה ללא רחמים בהוצאות הציבוריות) פניית פרסה חדה ואימצה מדיניות קיינסיאנית מובהקת. ממשלת בלייר הזריקה דם (ציבורי) חדש לכלכלה הבריטית ואפשרה לה לחמוק במידה רבה מן המיתון הכלכלי השורר באירופה: ההוצאות הציבוריות גדלו בין השנים 1999-2004 ב-37%, כאשר ההוצאה הציבורית על תחבורה גדלה ב-114% (לרבות הלאמתן המחודשת של מסילות הברזל והרכבות, בעקבות הכישלון הקולוסאלי של הפרטתן), על חינוך ב-85%, על בריאות ב-58%, על איכות הסביבה ב-49% ועל תעסוקה ופנסיה ב-43%!! החל משנת 2000, גדל מספר העובדים המועסקים בשירות הציבורי בכ-100,000 מדי שנה ושכר המינימום עלה באותה תקופה בכ-20%. (במאמר מוסגר, כדאי להזכיר כאן כי חלק ניכר מהכספים שהופנו להרחבת השירותים הציבוריים נבע מן התקבולים האדירים - כ-30 מיליארד אירו - שנתקבלו תמורת מכירת הרישיונות עבור תדרי הרשתות הסלולריות. זהו נתון ראוי לציון מיוחד, אם זוכרים שחברת ‘סלקום’ קיבלה חינם אין כסף את הרשיון שלה – רשיון להדפיס כסף - תודות לנדיבותה החלמאית, במקרה הטוב, של ממשלת רבין.)

בקיצור, האגדה המוניטריסטית – אותה מטפחים באדיקות כוהני אגף התקציבים - לפיה הגדלת ההוצאה הציבורית היא חטא בל יכופר ש”ייענש” על-ידי השווקים, אינה עומדת במבחן העובדות הפשוט. כך גם לגבי החלטת הנציבות האירופית להתיר למדינות החברות באיחוד האירופי לחרוג מיעד הגירעון ה”קדוש” (3%) של אמנת מאסטריכט, כאשר המשק סובל ממיתון מתמשך. ההחלטה באה על רקע מציאות שבה מדינות בולטות באיחוד, כצרפת וכגרמניה, שמו ללעג את “כלל שלושת האחוזים” שכן, כפי שכתב דווקא אברהם טל ב’הארץ’ (13.9.2004), “חוקי כלכלת המציאות חזקים מחוקי כלכלת המסמכים”. הוא אפילו מצטט מדו”ח קרן המטבע הבינלאומית – “מבצר האורתודוקסיה הכלכלית”, כדבריו - על המשק הישראלי: “… אם ההתאוששות הכלכלית ב-2004 תהיה חלשה מהצפוי אבל [הסיכוי] לחזרה לצמיחה ב-2008-2005 יהיה ריאלי, יש מקום לשקול סטייה מוגבלת מיעד הגירעון”.

נכון, תמיד יהיה מי שינסה לאבחן ולהסביר את ההבדל בין המשק הישראלי לבין משקים אחרים – משק קטן, הוצאות בטחוניות כבדות, תלות כלכלית בארצות הברית. שוב, גם כאן אין מקום לזלזל בכך אלא להמחיש בצורה עניינית – כפי שעושה בהצלחה רבה, למשל, ‘מרכז אדווה’ - את העיוותים החברתיים והכלכליים הכרוכים באימוצה של מדיניות ניאו-ליברלית.

בהיעדרו (הזמני, יש לקוות) של כוח פוליטי בעל משקל, המייצג תפיסות פוליטיות סוציאל-דמוקרטיות, הצורך ב”הכשרת קרקע” רעיונית מחייב אותנו להסיר את האיפור מעל הרטוריקה ה’מקצוענית’ של נערי האוצר. כלכלנים ‘מקצועיים’ ודוגמאות מהעולם הם כלים מרכזיים בדרך זו.

השורה התחתונה היא שהסרט ‘ימי שני בשמש’ הוא סרט מצוין. משחקים בו שחקנים נהדרים, הבימוי אינטיליגנטי ורגיש, הצילום טוב, הדיאלוגים מרגשים, יש בו מוזיקה שנוגעת, ועל כל אלה, כפי שנאמר הקדימון: “הסרט אינו מבוסס על סיפור אמיתי אלא על אלפי סיפורים אמיתיים”.

מדוע אם כן, נשלח ‘דבר אליה’ לטקס האוסקר כנציגה של ספרד ולא ‘ימי שני בשמש’ שזכה בכמה פרסים בארצו? אולי מפני שמתוך הסרט הצנוע הזה עולה - כמו מתוך ‘סיפורים מהמסילה’ הבריטי (ראו ‘חברה’ מס’ 1) - תמונת מציאות, עגומה וקשה, של שוק העבודה המערבי העכשווי. בסרט אפשר לראות בזה אחר זה, זה לצד זה, את תחלואיו של עולם העבודה בעידן הניאו-ליברלי וכיצד כל אלה משפיעים על החיים שלנו – בני האדם.

זיקוק של ‘רוח התקופה’ שבה אנו חיים משתקף במשל ‘החרגול והנמלה’ של לה-פונטיין שסנטה, מגיבורי הסרט, מקריא לילד קטן שהוא משמש לו כשמרטף - אחת העבודות המזדמנות שהוא עושה לפרנסתו. אל תוך הסיטואציה הנינוחה לכאורה של הקראת סיפור לפני השינה זועק סנטה – שמתוודא כנראה לראשונה לאכזריותה של הנמלה - באוזניו המשתאות של הילד: “פוטה (בת זונה בספרדית) הנמלה הזו! זה לא ככה! מי שנולד חרגול – אבוד!” (למי שאינו זוכר את הסיפור – הנמלה אינה מוכנה להכניס לביתה החם בחורף את החרגול ששר כל הקיץ במקום לעבוד). וכך, במילים ציוריות ספורות, מתכתב הסרט עם תפיסות חברתיות וסוציולוגיות חשובות, צאצאיות המסורת המרקסיסטית, והמדגישות את הריבוד החברתי ואת השיעתוק המעמדי שממשיכים להתקיים גם בעולם שבו מתו לכאורה האידיאולוגיות הגדולות. הסרט מעמת תפיסות אלו עם התפיסה המריטוקרטית, תפישת ‘שלטון המוכשרים’, הרווחת כל-כך במקומותינו. ריינה – דמות שמצליחה איכשהו “לצוף מעל למים” בעזרת עבודה “קטנה” – משמש לה פה (בדברים שיכלו, באותה מידה, לצאת הישר מגרונם של נתניהו ושטרית): מי שמוכשר – מצליח; מי שרוצה לעבוד – יכול (עובדה, יש פה המון עובדים זרים); מי שלא יכול – בוודאי לא רצה מספיק. בקיצור, נמאס שכספי המסים של האנשים העובדים מממנים את הבטלנים.

הסרט מתרחש בעיר ויגו שבמערב ספרד, עיר קטנה שכל חובב כדורגל בישראל מכיר מאז שחיים רביבו עלה בה לגדולה. אך ויגו היא גם עיר נמל שהמספנה שלה נסגרה לפני ארבע שנים, וסיפור סגירתה הוא הציר המרכזי בסרט. סנטה, חוסה, לינו, ריינה ואמאדור וכן סרגיי, מהגר עבודה מרוסיה, אסטרונאוט לשעבר, כולם מפוטרי המספנה (אחוז האבטלה בספרד הוא הגבוה באירופה). הם נפגשים מדי יום בבר של ריקו (’המספנה’), אף הוא מן המפוטרים. ומדוע נסגרה המספנה? מילת הקסם – גלובליזציה: זול יותר לבנות ספינות במספנות בקוריאה, ועל השטח שיתפנה עתידים לקום בנייני יוקרה (”שיאוכלסו בקוריאנים”, כדברי סנטה). לכן, למרות שהמספנה היתה תחרותית; למרות שהיא סיפקה מקומות עבודה ל-200 בעלי משפחות; למרות נכונות העובדים לוותר על חלק משכרם כדי שהיא תמשיך להתקיים; ולמרות הפגנות סוערות שלוו בהתנגשויות קשות עם המשטרה (הסצינה הפותחת את הסרט) – בעידן הנוכחי, עידן “מקסום הרווחים” ונצחון ההון הספקולנטי, הוזלת עלות העבודה הופכת כבר לערך העומד בפני עצמו.

העבודה אינה עוד מקור לגאווה וליצירה או דרך למימוש עצמי; היא כבר לא אמצעי להבטחת העתיד והעצמאות הכלכליים; היא אפילו לא אמצעי למפגש ולסוציאליזציה בין בני-אדם. כאילו חזרנו למאה תשע עשרה - כל שיש לעובד למכור הוא כוח עבודתו - כפי שלימדנו מרקס קשישא. העבודה היא סחורה נוספת בשוק הסחורות - הא ותו לא.

וכך, בסצינה מינורית אך מהפכת קרביים, בפתיחת הסרט, אנו רואים את לינו, מזיע ולחוץ, מתכונן לראיון עבודה נוסף, אחד מני רבים. 112,000 פזטה לחודש, עם אפשרות לבונוסים, הוא מספר בעיניים בורקות לחבריו. אבל כתוב פה שהמשרה מיועדת לגילאי 20-35 (לינו, שכבר עבר את גיל 50, נעלב מכך שחבריו חושבים שהוא לא נראה בגיל המתאים); לבעלי רכב (לינו מבטיח לרכוש רכב “טרנטה” עם המשכורת הראשונה); ולבעלי ידע במחשבים (הבן של לינו נותן לו שיעורים). “אבל באיזו עבודה מדובר?” שואל לבסוף חוסה. ללינו אין שום מושג. ניסיונותיו הפאתטיים, קורעי הלב, לפרוץ את תקרת הגיל, “תקרת הזכוכית” החדשה, הנוספת, של שוק העבודה יימשכו לאורך כל הסרט, עד לרגע ההתפכחות הכואב.

מי שבכל זאת עובדת היא אנה, פועלת ייצור במפעל לשימורי דגים, אשתו של חוסה. אבל העבודה שלה היא רק צדה השני של האבטלה: שכר נמוך, אין תשלום על שעות נוספות, שעות המשמרות אינן קבועות, אסור לעובדות לשבת ומנהל העבודה הוא מין “אח גדול” שמשקיף מלמעלה כדי לוודא שקצב הייצור לא יופרע. אנה מועסקת בחוזה זמני, התוצר האולטימטיבי של הפרטת שוק העבודה: החוזה אישי ואינו מאפשר שום סוג של סולידריות – תם עידן החוזים הקיבוציים. החוזה מבטא “ארעיות של קבע”: היום אתה עובד, אולי גם מחר, לגבי מחרתיים – נראה. מעולם לא היה “שוט” האבטלה כה ממשמע. אופן ההעסקה הזה משליך גם על מידת יכולתם של בני הזוג לקבל הלוואה, והמפגש הטעון של בני הזוג עם הפקיד האדיב בבנק הופך לריב קשה באמצע הרחוב, בו פורצים החוצה כל התסכולים של שניהם. חלק מתסכולים אלה נובעים משינוי התפקידים המגדרי ביניהם – בעולם הזה בו האשה מפרנסת, לא מוצא לו הגבר את מקומו, הוא הופך חסר ערך. ואכן - ההבנה שקנה-המידה הכמעט בלעדי שעל-פיו הוא נמדד היום הינו “ערכו” בשוק העבודה מרסקת את הדימוי העצמי של חוזה; היא גם בעלת השלכות הרסניות על שלמותו של התא המשפחתי שאמור לכאורה להיות מקור לתמיכה בלתי-מותנית.

דמותו הססגונית של סנטה - שילוב מקסים של מאהב לטיני ושל טרובדור חברתי – מייצגת בסרט את אפשרות ההתנגדות למצב הקיים. הוא התנגד כבר בתחילת התהליך להיענותם של 120 העובדים הקבועים במספנה למדיניות ה”הפרד ומשול” של ההנהלה. היענותם של העובדים גרמה לנסיגה מהמאבק המשותף להם ול-80 העובדים הזמניים (ובהם סנטה עצמו) שההנהלה ביקשה לפטר. סנטה צדק, זו היתה ראשיתו של המדרון התלול - תנאיהם אמנם שופרו בטווח הקצר, אבל כעבור שנה אף הם פוטרו והמספנה נסגרה. באחת הפעמים שבהן שתה יותר מדי, מספר אמאדור לסנטה את הסיפור על התאומים הסיאמיים: היות שהם נולדים מחוברים זה לזה, הצלחתו של האחד להשתחרר מלפיתתו של השני היא ניצחון פירוס שמוביל, בסופו של דבר, לנפילה של שניהם. הצורך הזה בסולידריות במקום העבודה היא התובנה שמנסה סנטה, לשווא, להנחיל לריינה, אביר השיטה המריטוקרטית, בעת הויכוחים ביניהם. באופן דומה, דוחה סנטה בתוקף את דברי ריינה שאמר שאם מחירי המשקאות בבאר הסמוך יהיו נמוכים יותר, הוא לא יהסס לנטוש את הבאר של ריקו. “הצרכנות הנבונה” הזו היא הסיבה המרכזית לנפילתם של העסקים הקטנים, כדוגמת המכולות השכונתיות (ראו חברה מס’ 8), אך היא מרסקת גם ערכים בסיסיים של חברות וערבות הדדית. יכולתי להיות מוזג, סונט סנטה במרירות, אבל אם יפטרו את כולם לא יישארו לקוחות.

קשה לצאת אופטימי מן הסרט הזה, וגם כשחיוך כבר עולה על השפתיים לנוכח דמותו של סנטה, הוא כמעט תמיד “נתקע” בגרון רגע לאחר מכן. ההבנה לפיה שוק העבודה “הסוציאל-דמוקרטי” שהכרנו – איגודי עובדים חזקים, בטחון תעסוקתי, רשת סוציאלית אפקטיבית, כבוד אנושי בסיסי – איננו קיים יותר, היא קשה ומכאיבה. ובכל זאת, הסרט, באמצעות סנטה, מרמז בעדינות – זהו אינו מניפסט זועם - על כיוונים לבנייה מחודשת של אלטרנטיבה אנושית יותר.

באחד מימי השני, בשמש, יושבים סנטה ולינו על המזח. מולם נפרש הים הכחול במלוא תפארתו. “כאן הכול חרא”, אומר סנטה בדרכו המעודנת, ומספר ללינו על אוסטרליה, שבה “כל אחד מקבל את חלקו”. ‘אוסטרליה’ כאוטופיה מבטאת את הצורך במאבק מתמיד כנגד הסדר החברתי הקיים, ה”טבעי”, צורך שבא לידי ביטוי במחאתו המקורית, המתריסה, של סנטה על הרשעתו בגין ניפוץ פנס רחוב באחת ההפגנות כנגד הפיטורין.

יתכן, אגב, שאזרחי ספרד קלטו את המסר: לפני כחודש וחצי, בהתגייסות אזרחית נדירה, הם בעטו מן השלטון את ממשלתם הניאו-ליבראלית, ואולי התחילו בדרך המובילה לאותה ‘אוסטרליה’. מתי נלך אנחנו בעקבותיהם?

“מה יקרה הלאה? יפריטו את בתי הסוהר?” מסתבר שמה שנדמה בשיחות סלון כסטייה חולנית, קורם אט-אט עור וגידים. ממשלת ישראל החליטה ללכת עד הסוף. אלא שהחלטתה, כמו גם הדיונים שנערכים בנושא בימים אלו בוועדת הפנים בכנסת לא זכו כמעט להתייחסות תקשורתית. אין זה מפתיע, אם זוכרים ש”לקוחות” ההפרטה הזו הם אחת האוכלוסיות המוחלשות ביותר בישראל – האסירים.

על-פי הצעת החוק הממשלתית בישראל )שעברה כבר בקריאה ראשונה בכנסת ומצויה בימים אלו בהכנה לקריאה שנייה ושלישית בוועדת הפנים( יוקם בית סוהר בניהול פרטי מדרום לבאר שבע, בתפוסה של 800 אסירים (מדובר בשלב זה בניסיון, ומכל מקום, לדברי שרות בתי הסוהר, אין כוונה להפריט יותר מעשרה אחוזים מבתי הסוהר). המודל שנבחר הוא המודל האנגלו-אמריקאי של הפרטה מלאה: הזכיין אינו אחראי רק על בניית בית הסוהר והפעלתו השוטפת ( כביסה, מזון, בריאות… ) – כמו בצרפת, למשל - אלא הוא מקבל לידיו גם את הניהול המלא, לרבות הפעלת סמכויות שלטוניות כלפי האסירים - שליחתם לבידוד, ריסונם (תוך שימוש בכוח), נטילת שתן, שלילת חופשות, מניעת דואר ועוד. והמדינה? לפי ההצעה, לשרות בתי הסוהר תהיה יחידת פיקוח בתוך בית הסוהר שתפקידה יהיה לוודא את אכיפת החוק והסכם הזיכיון וכן לברר תלונות של אסירים.

הפרטת בתי הסוהר איננה תופעה חדשה: במשך הרבה שנים היתה זו צורת הכליאה המקובלת (כלא “סינג סינג” האימתני, המוכר לחלקנו מסרטי קולנוע, למשל. אך במאה השנים האחרונות, משלה בכיפה התפיסה לפיה המדינה היא בעלת המונופול הלגיטימי על הפעלת הכוח, באמצעות השירות הציבורי שלה. כך היתה המדינה אחראית על ענישת פושעים ובכלל זה על בתי הסוהר. תפיסה זו נשחקה ב-25 השנים האחרונות, עם הופעתן של תפיסות ניאו-ליברליות-תאצ’ריסטיות הדורשות לצמצם את מעורבות הממשלה במשק. במקביל, עלייתן של תפיסות ענישה נוקשות הובילה לגידול ניכר באוכלוסיית הכלואים, ללא גידול מקביל במימדי הפשיעה (בארץ החופש, ארה”ב, כלואים כיום שני מיליון איש, יותר מבכל מקום אחר) שהצריך מתן מענה למצוקת המקום. פתרון הקסם שהוצע ואומץ בהתלהבות היה הפרטת בתי הסוהר.

בית סוהר פרטי: איך זה עובד באמת

נימוקי התומכים בהפרטת בתי הסוהר, כמו התומכים בהפרטה בכלל, מעלים קודם כל טיעונים כלכליים: פעולת המגזר הפרטי, כך הם טוענים, זולה ויעילה יותר. אבל יש להם גם טיעונים “אידיאולוגיים”: שיפור הפיקוח הממשלתי באמצעות מנגנון הפיקוח של השווקים וגם צמצום ההוצאה הציבורית.

טיעונים אלו אינם עומדים במבחן המציאות. מחקרים בלתי-תלויים מראים כי מבחינה כלכלית, מדובר בחסכון מדומה, שהרי יש להוסיף, לצד עלויות הזכיין, גם את הרווח שהוא מבקש להשיא ו’הוצאות נסתרות’ אחרות (למשל, הוצאות המכרז ומשכורות ה”יועצים”). בנוסף, החשש מהתמוטטות פיננסית של הזכיינים יחייב את המדינה בהקלות ותמריצים (ע”ע ערוץ 10), או ברצון לדאוג ל”אספקה” קבועה של אסירים (לכן, העובדה שעל-פי המוצע, הזכיין אמור להיות אחראי לשיקום ולמתן המלצות לשחרור מוקדם היא ניגוד אינטרסים זועק לשמיים); שיקול הרווח שמניע את פעולת הזכיין יוביל אותו לנסות ולחסוך ככל שניתן בעלויות, דבר שעלול להוביל לפגיעה באיכות ה”שירות” הניתן על-ידיו. זאת ועוד: תחלופת הזכיינים, לה מצפים מצדדי ההפרטה – שוק חופשי, לא? - עלולה לגרום לאובדן ה”זכרון המוסדי” של בתי הסוהר – מיומנות העובדים, שכלול שיטות העבודה עוד - ולירידה ברמתם, ובכך לסכן את הציבור. ואכן, בארה”ב התגלו בעיות ביטחון קשות בבתי סוהר פרטיים (אלימות, בריחות אסירים מסוכנים) שהורידו את קרנם, ומאז שנת 2000 הוקפאה כמעט לחלוטין החתימה על חוזים חדשים עם תאגידי הכליאה (ולכן הם מחפשים “שווקים” חדשים: שלושת הגופים המתמודדים במכרז בישראל הם תאגידים רב-לאומיים); גם בישראל, אגב, הצליחו עובדים זרים לברוח מבית המעצר הפרטי הראשון, היחיד בינתיים, שהוקם בנצרת.

שוק הענישה

ומה בדבר הטיעונים האידיאולוגיים? הניסיון בעולם מלמד שפיקוח ציבורי על בתי הסוהר הוא יקר מאוד (ואז אין חסכון), ובדרך-כלל אינו יעיל, שכן רשויות הפיקוח נוטות לשרת את האינטרסים של ה”תעשייה” – תאגידי הכליאה - עימה הן מצויות בקשר שוטף (ואשר עשויה גם לספק להם מקום עבודה עתידי). בישראל בעלת ה”רקורד” הבעייתי בתחום הפיקוח הציבורי (אכיפת חוקי עבודה, תכנון ובנייה, הטלוויזיה בכבלים…), יש יסוד לחשש זה. חשש אחר - שהתממש בארה”ב – הוא מפני שתדלנות תקיפה של הזכיינים בעד החמרת הענישה, כדי למנוע צמצום ב”מאגר הלקוחות” (בקליפורניה בה הופרטו בתי הסוהר נחקק בלחץ הזכיינים חוק השולח אוטומטית ל-25 שנות מאסר עבריינים שהורשעו בפעם השלישית בפשע כלשהו!). שתדלנות שכזו עלולה גם לפגוע בתמריצים לקידום אלטרנטיבות לבתי הסוהר שהם, כידוע, “בית-ספר לפשיעה”, שלא לדבר על “טיפול שורש” כלכלי בפערים החברתיים שמגבירים את הפשיעה.

כמובן, בהפרטת בתי הסוהר ישנה גם בעייתיות מוסרית: שלילת חירותו של אדם נתפסת בדרך-כלל כ”רע הכרחי” שרק המדינה מוסמכת להטילו לצרכי הגנה על החברה; הלגיטימיות של עמדה זו נחלשת כאשר זכות זו מוכפפת לשיקולי רווח פרטיים. למעשה, הפרטת בתי הסוהר מביאה את רעיון השוק החופשי לשיא אבסורדי: העלייה בפשיעה נתפסת כ”הזדמנות עסקית”, שכן היא מגדילה את הביקוש לבתי סוהר, והרצון להגדיל את “נתח השוק” מחייב תוספת בפשיעה ובהתנהגות הפלילית. מצב דברים זה עומד בסתירה חזיתית לכל תפיסה הומניסטית, הרואה באדם מטרה ולא אמצעי.

ההפרטה בישראל מוסיפה על כל אלה אלמנט נוסף: אחוז קבוע מרווחי עבודת האסירים בכלא צפוי לזרום לכיסי הזכיינים. קשה לחשוב על ביצת זהב מניבה יותר – עובדים בשכר אפסי, לא מאוגדים, ללא זכויות סוציאליות, אין צורך לשלם על שעות נוספות. אין זה מפתיע, איפוא, שמנהלי תאגידי כליאה בארה”ב – שבה מרוויחים האסירים 22 סנט לשעה - שוקלים ברצינות להתחיל ולהתמודד מול כוח העבודה הזול בדרום מזרח אסיה.

ובינתיים בכנסת

הדיונים בוועדת הפנים של הכנסת מתנהלים בקצב מזורז. למרות מחאותיהם של פעילי זכויות האדם שניסו להציג בפני הוועדה את הניסיון העולמי השנוי במחלוקת והדגישו את רגישות הנושא, קבע יו”ר וועדת הפנים, ח”כ יורי שטרן מהאיחוד הלאומי – שליחם של בנימין נתניהו ואביגדור ליברמן – בין שתיים לשלוש ישיבות מדי שבוע כדי לזרז את התהליך עד כמה שאפשר, תוך שהוא מדגיש את הצורך לפעול ב”פרגמטיזם”. ובכל זאת, שעטת החקיקה נבלמה קמעה: ראשית, בשל קואליציה מרתקת שנוצרה בוועדה בין ח”כ דוד אזולאי מש”ס, ח”כ ווסל טהא מבל”ד ו…ח”כ חמי דורון משינוי. כן-כן, ‘שינוי’. זו לא טעות. ח”כ דורון, איש עסקים בעברו, הצהיר שלמרות תמיכתו העקרונית בהפרטה, “יש דברים שלא מפריטים!” עמדה זו עלולה, אולי, לעלות לו בנזיפה מהבוס, והיא הדהימה את הנוכחים בדיוני הוועדה, ובעיקר את אנשי משרד האוצר שזכו לשמוע ממנו התקפות יוצאות-דופן בחריפותן על חוסר השקיפות בתהליך ההפרטה ועל הזלזול בכנסת.

ואכן, במהלך הדיונים התגלה שמשרד האוצר, בשיתוף המשרד לביטחון פנים ושרות בתי הסוהר, כבר הוציאו מכרז לאיתור מוקדם של מתמודדים לבניית וניהול בתי הסוהר. את המכרז עברו שלוש קבוצות ישראליות (’סולל בונה’ בשיתוף דנקנר השקעות; אנגל ג’נרל פיתוח ביחד עם קבוצת ברן ומנרב) שחברו לשלושה תאגידים רב-לאומיים (משרד האוצר סירב לחשוף את שמות המתמודדים במכרז מטעמים של “סוד מסחרי”; אלא שבאופן מפתיע – או לא – שמות הקבוצות נחשפו בעיתון ‘גלובס’ ביום בו נערך כנס בנושא במכללה האקדמית למשפטים ברמת-גן). עוד נחשף כי לקבוצות הובטח פיצוי של כ-100,000 דולר במקרה שהחקיקה בכנסת לא תעבור. במשרד האוצר לא שמעו כנראה על כך שבשוק קפיטליסטי, יזמים אמורים לשאת בסיכונים שהם נוטלים.

שנית, בלחצו של עו”ד אביב וסרמן, המנהל הנמרץ של חטיבת זכויות האדם במכללה האקדמית ר”ג, נאותה הוועדה לשמוע את אורח המכללה, מר סטפאן נתן מאנגליה (אגב, סוציאליסט בפני עצמו) שחוקר מזה 20 שנה את נושא הפרטת בתי הסוהר בעולם, אשר תקף בחריפות את הצעת החוק באוזניהם של חברי וועדת הפנים. נציגי האוצר, כמה אופייני, לא הגיבו. למחרת הדיון בכנסת, נערך במכללת רמת גן, כאמור, כנס חירום בנושא ההפרטה שבו התדיינו ח”כ דורון, מר נתן וכן גונדר חיים גליק, האחראי בשב”ס על נושא ההפרטה. יורי שטרן שהיה אמור להשתתף אף הוא בכנס ביטל את הופעתו ברגע האחרון.

מה בכל זאת עוד נותר לעשות? בצד הדיון הפרטני על סעיפי ההצעה בכנסת, בניסיון “למזער נזקים” (אם כי קלוש הסיכוי לשכנע את הממשלה להסתפק בהפרטה חלקית, למשל), יצרנו גם קשר עם ארגונים מתנגדי הפרטה בארצות הברית (יחי האינטרנט!), בניסיון לאסוף חומר על התאגידים המתמודדים בתחום של הפרת זכויות אדם. מי יודע, אולי זה יעזור.

הכוחות הדוחפים בכיוון הפרטת בתי הסוהר בישראל חזקים מאוד. ההתנגדות למהלך זה רפה מדי (מי שמחפש את מפלגת האופוזיציה הראשית יתאכזב לשמוע כי חברי הכנסת עמרם מצנע ויצחק הרצוג הביעו דווקא תמיכה מסוייגת ברעיון). נכון, בתי הסוהר הציבוריים אינם כליל השלמות ופגיעתם במעשה הענישה – הצודק כשלעצמו - רבה. יחד עם זאת, הפתרון למצב הקיים - כל עוד לא יימצא תחליף לבתי הסוהר - יכול לבוא רק מתוך שיפור ותיקון של מערכת הכליאה הציבורית, ולא מהחלפתה במשטר פרטי שוחר-רווחים. הרעיון הנואל של הפרטת בתי הסוהר מהווה שלב נוסף, מסוכן, של פגיעה בחירות האדם ובאנושיותו.

הביטוי “תאצ’ריזם” נשמע לא אחת בצמוד לדיון הציבורי האחרון על התכנית הכלכלית של הממשלה. בפי חלק מדובריה – בנימין נתניהו, יוסף לפיד, נחמיה שטרסלר, סבר פלוצקר ואחרים – הוא משמש כדי לציין את מידת החיוב שבתכנית ואת הדוגמא הנחושה של ‘גברת הברזל’ שהצליחה ‘לעשות סדר’ בכלכלה הבריטית ולהביא לשגשוגה. בשורות הבאות ננסה לראות עד כמה התכנית הכלכלית והרטוריקה שאפפה אותה הן אכן תאצ’ריסטיות באופיין, וננסה לתהות לאן כל זה מוביל אותנו.

מרגארט תאצ’ר כיהנה כראש ממשלת בריטניה בין השנים 1979-1992. כהונתה התאפיינה בשילוב בין כלכלה “חופשית” (כל אחד מוזמן להותיר או להסיר את המרכאות), מדיניות פנים של ‘חוק וסדר’ ומדיניות חוץ לוחמנית (ששיאה היה, כמובן, מלחמת פוקלנד-מלוינאס). בעוד ששני היסודות האחרונים של גישתה מוכרים לכולנו, במידה זו או אחרת, מחיי היומיום שלנו, כדאי להבין מעט יותר לעומק את גישתה הכלכלית.

עיקרי האמונה התאצ’ריסטיים בישראל ובעמים

התפיסה התאצ’ריסטית היא האורתודוקסיה הכלכלית השלטת כבר 20 שנה, וככל דת גם לה יש עיקרי אמונה, גלויים וסמויים, הנגזרים האחד מהשני. בסוגריים מובא התרגום של עיקרים אלה לעברית עדכנית:

• ‘ממשלה קטנה’ - היעדר אמון ביכולתה של הממשלה לנהל מערכות ציבוריות ואמונה יוקדת שאמנם אסור לה לעשות זאת ( “צריך לצמצם את המגזר הציבורי השמן” ).
• מדיניות הפרטה מאסיבית הנובעת מאמונה שניהול עסקי הוא הפתרון המיטבי לשיפור השירותים הציבוריים השונים ( ‘אל-על’, חברת החשמל, ‘מקורות’, בתי-אבות, בתי-ספר… ).
• עידוד המגזר העסקי שהוא המנוע שיזרים למשק הון – מקומי ובינלאומי, המנוע שיניע את גלגלי הצמיחה, שבהדרגה “תחלחל למטה”, כך שכ-ו-ל-ם יהנו ממנה (הקדמת הרפורמה במס, כוונה להפחית משמעותית את מס החברות, אי-מיסוי ההון, החזרת התקרה על מס בריאות).
• צמצום השירותים החברתיים כדי להשתחרר מ’המדינה האומנת’ ומ”תרבות של תלות” (המשך קריעתה של רשת הביטחון הסוציאלי באמצעות קיצוץ בקצבאות הביטוח הלאומי. בניסוחו של השר במשרד האוצר, מאיר שטרית, “אנשים הפסיקו לעבוד ועברו לחיות ב’תרבות של חלוקה’… [מטרתה של התכנית הכלכלית היא] להחזיר את ישראל לתרבות של עבודה”. [הארץ, 9.5.2003]).
• האלהת חופש הבחירה, שהוא בעצם חופש הבחירה המסחרי, על בסיס יכולת תשלום (העברת הדגש מן האזרח לצרכן שיהנה – כך מבטיחים לנו – מהפרטת המונופולים, או, כפי שאומר יאיר לפיד – “רק תבחר”).
• אמונה חזקה במריטוקרטיה - שלטון המוכשרים ( ‘מי שרוצה – יכול’, ‘המעז – מצליח’ ) – שממנה נגזר טיפול אינדיבידואלי - ולא מערכתי - בעוני (פריחת בתי התמחוי וחלוקת סנדוויצ’ים בבתי הספר. אך טבעי שבמצב כזה מועברים עודפיה של קרן של הביטוח הלאומי לפיתוח שירותי רווחה בקהילה לבתי תמחוי – ‘חברה’, גיליון 5, עמ’ 26).
• מאבק חסר-פשרות ב’קשיחויות המוסדיות’ - אותן עלויות המייקרות את עלות העבודה בכך שהן מונעות מו”מ “חופשי” על שכר ועל תנאי עבודה; היעד העיקרי של מאבק זה הוא, כמובן, העבודה המאורגנת המונעת “גמישות” של שוק העבודה, גמישות שתבטיח יעילות מירבית (ניסיונותיו של נתניהו להגביל את השכר בחקיקה ונאומו הברוטאלי על רצונו לפגוע בזכות השביתה - “אתם רואים את השביתות הגדולות האחרונות… אם ההסתדרות תמשיך בטקטיקה הזו, אנחנו פשוט נשלול מהם את היכולת לשתק את המדינה” 15.5.2003; הצעת החוק של פורז להתנות שביתה בעריכת הצבעה בקרב חברי ארגון עובדים - כאילו חברי הכנסת מתייעצים בציבור לפני כל הצבעה – הצעה שהועתקה מתאצ’ר כמעט מילה במילה).
• דה-לגיטימציה לאיגודים המקצועיים שהם ‘האויב מבפנים’ (ומי ששומע כאן הד ל”פשע המאורגן” – כינויה של השביתה בפיו של שר המשפטים – שומע טוב);
• צמצום הדרגתי של שירותים אוניברסליים ו”חינמיים” ומעבר שלהם אל שוק הסחורות ( התרת השר”פ, הקצאת מימון לבתי-ספר “ייחודיים”, הרחבת “האוטונומיה הניהולית”, שפועלת כמובן לטובת בתי הספר החזקים שיוכלו למשוך אליהם חסויות ופרסומות… )
• הדרת ה’אחר’ מסדר העדיפויות הלאומי (קיצוץ בקצבאות הנכים, הנשים החד-הוריות, המובטלים, פגיעה באוכלוסיות העניות - הערבית והחרדית, הפרטת בתי הסוהר הפוגעת באסירים…).

אז מה מחכה לנו?

“שגשוגו” של המשק הבריטי, הושג, איפוא, באמצעות שבירת הסולידריות החברתית, הסגתה לאחור של מדינת הרווחה, ריסוק האיגודים המקצועיים, ערעור הביטחון התעסוקתי של העובדים ו”מישמועם” באמצעות שוט האבטלה (חישבו לרגע עד כמה מצב של אבטלה המונית משרת מעסיקים), חלוקה מחדש של העושר והרחבת הפערים…

מה עוד מחכה לנו? אם נמשיך בדרך התאצ’ריסטית האופקים אכן נראים מלהיבים: חיזוק המשטרה בצירוף חקיקה שתסמיך אותה להגביל את חופש התנועה וההתארגנות של עובדים; פיזור אלים של הפגנות עובדים; צמצום הדמוקרטיה ההשתתפותית המקומית; גידול דרמטי באוכלוסית בתי הכלא; גידול בשחיתות הפוליטית; ואולי, מי יודע, גם “מס גולגולת”. בהקשר זה, כדאי לזכור שמהלך זה היה ה”קש” ששבירתו בישרה את תחילת נפילתה של תאצ’ר (אם כי גם יורשיה, לרבות בלייר, לא סטו באופן ניכר ממורשתה).

יתכן שכדאי לנסות.