יותר ויותר נדמה כי הדרך להנהגת השמאל עוברת בבית המשפט העליון. כדי לחזק רושם זה די להתבונן בשמותיהם של פסקי דין שיצאו ב15- השנים האחרונות מן הבניין ההדור בירושלים: שריד נ’ ראש הממשלה (בעניין מינוי אהוד יתום ליועץ נגד המלחמה בטרור); שריד נ’ ראש המטה הכללי (בעניין העלאתו בדרגה של אפי איתם); רן כהן נ’ ראש הממשלה (בעניין העמדתו לדין של ח”כ נתניהו); אמנון רובינשטיין נ’ שר הביטחון (בעניין גיוס בני ישיבות); כבל נ’ שר השיכון (בעניין הענקת טובות הנאה למתגוררים באלעד); אלוני נ’ שר המשפטים (בעניין הסגרתו של ויליאם נקש); יהב נ’ היועץ המשפטי לממשלה (בעניין העמדתו לדין של רה”מ נתניהו בפרשת בראון-חברון); ועוד. אפילו התכניות הכלכליות האחרונות של ממשלת שרון כבר הריצו אחדים מאלופי השמאל אל היכלות הצדק, ליד בית ראש-הממשלה.

במאמרו המבריק ‘הדיאלקטיקה של כשל השוויון’ (ניתן למצאו באתר יסו”ד) מסביר דני גוטויין כי מערכת המשפט נתפסה כ”מנגנון עיצוב חלופי” שהחל “להלך קסם על מעמדות הביניים”, ושבחסותו “הם ניסו לעקוף את התהליך הפוליטי ולעצב את החברה ברוח ערכיהם, שהפכו יותר ויותר זרים לחלקים הולכים וגדלים של הציבור”. הממסד המשפטי המקצועי עודד מגמה זו וראה בה הזדמנות להשליט את אידיאולוגיית ‘האקטיביזם השיפוטי’ הדוחה את תפיסת תפקיד השופט כ’טכנאי’ האמור רק ליישם את רצונו של המחוקק, ומייחסת לו משקל רב בהרבה בעיצובן של הנורמות החברתיות ובמעורבות  בתהליכים הפוליטיים. תהליך זה, טוען גוטווין, יצר ניכור כלפי בתי המשפט בציבור הולך ומתרחב. במאמר זה  אני מבקש להתייחס אל בתי המשפט ותפקידם בתהליכים חברתיים מכיוון שונה, הנוגע לאופיו של ההליך המשפטי בכלל ולאופיה של מערכת המשפט הישראלית בפרט.

ראשית כל, יש לזכור  כי כוחו של ההליך המשפטי, מעצם טבעו, מוגבל. מטרתו המרכזית של המשפט היתה ועודנה יישוב סכסוכים בין פרטים, באמצעות ה”מונופול על האלימות הלגיטימית” המצוי בידיו (כמאמרו של מקס וובר). המשפט משרת, כמובן, גם מטרות אחרות - חינוך הציבור, יצירת ודאות משפטית ועוד - אולם אלו הן מטרות משניות. מכך נובע שבית המשפט מתבונן בסכסוכים המובאים בפניו מזווית התבוננות נקודתית וכך הוא מכריע בהם. נקודת מבט זו מתייחסת, בדרך-כלל, אל הצדדים כאל ‘אטומים’ מופשטים, נטולי הקשר חברתי. כדאי לציין מיד שלבית המשפט אין הרבה אפשרויות אחרות: בית המשפט נדרש, בדרך-כלל, להכריע בסכסוך פרטני, וזאת, אך ורק על סמך העובדות המובאות בפניו על-ידי  הצדדים; מצב דברים זה עומד בניגוד לבית המחוקקים אשר, באופן אידיאלי לפחות, מסוגל  לראות את הבעיה הטעונה פתרון בכללותה, יש בידיו אפשרות לחקור באופן פעיל את העניין העומד בפניו ובעיקר, יש לו זכות וחובה לשקול בגלוי שיקולים ערכיים ופוליטיים, מתוך הלגיטימציה הדמוקרטית שממנה הוא נהנה. מאידך, לאור עקרון ‘התקדים המחייב’ במשפט, ההכרעה בסכסוך בין שני פרטים אמורה להשפיע על ההכרעה בעשרות ומאות סכסוכים עתידיים. מכאן, שעל אף שלשופט אין, לרוב, הכשרה כלשהי במדעי הרוח או החברה, ובדרך כלל אין לו כלים להעריך את ההשלכות החברתיות והכלכליות של החלטותיו, הרי שלהחלטותיו הנקודתיות יש לא אחת השפעה מרחיקת לכת של ‘הנדסה חברתית’.

כדאי לסייג דברים אלו בעיקר בכל הקשור לפסקי-הדין הניתנים בבית המשפט העליון בשבתו כבג”צ. פסקי דין אלה שונים באופיים לפחות במובן זה שאחד מהצדדים איננו פרט אינדיבידואלי אלא המדינה או אחת מרשויותיה; במצב דברים זה, תפקידו של בית המשפט משתנה: יש ביכולתו, לעיתים, להגיש סעד לאזרח “הקטן” - ולעיתים רחוקות, גם לקבוצה שאותה הוא מייצג - מול המדינה ה’”חזקה”. בשנים האחרונות, בית המשפט העליון אף התערב מספר פעמים באופן חלוקת המשאבים על-ידי הממשלה, במטרה להבטיח חלוקה שוויונית שלהם. אולם גם כאן, חשוב לזכור כי לא אחת מדובר בהחלטות נקודתיות שתחולתן ובעיקר כוחו של בית המשפט להבטיח את מימושן - מוגבלות. דוגמא מובהקת היא פרשת קעדאן, בה קיבל בית המשפט העליון את עתירתו של אזרח ערבי שביקש לרכוש קרקע ביישוב יהודי, אולם הסייגים שליוו את ההחלטה גרמו לכך שעברו שנתיים וההחלטה עדיין לא בוצעה.

יש לזכור עוד כי בית המשפט הינו, מעצם מהותו, מוסד שמרני. כמה מאפיינים מציינים זאת במיוחד: ראשית - עקרון ‘התקדים המחייב’ שהוא פועל לאורו ואשר בבסיסו עומד למעשה שימור הסטטוס-קוו; שנית - הכשרתם הפורמליסטית של המשפטנים אשר מבקשת לכונן את המשפט כגוף ידע אוטונומי ו’מקצועי’, המנותק מדיסציפלינות אחרות, בעיקר מהפוליטיקה וממדעי החברה (אם כי החינוך המשפטי מצוי בשנים האחרונות בתהליך מרתק של שינוי מבורך בכיוון של יתר בין-תחומיות); שלישית - גילם הגבוה של מרבית השופטים, הפרופיל הכלכלי-חברתי ההומוגני למדי שלהם וחסינותם (בישראל, למשל, הם ממונים עד לגיל 70, וקשה מאוד להדיחם; הסיבה לכך היא, כמובן, הרצון להבטיח אי-תלות שיפוטית); רביעית - הנגישות המוגבלת והיקרה לבתי המשפט, המדירה ממנו את השכבות החלשות ואת בעיותיהן (רק לאחרונה התבשרנו על כוונה להעלות את אגרות הבג”צ לכ2000- שקלים במקום כ400- שקלים היום); וחמישית - העיסוק האינטנסיבי של בתי המשפט ב”בעיות של עשירים” (פשיטות רגל, פירוק חברות, דיני ניירות ערך…). אפיונים אלו אינם סימני היכר של גוף אשר אמור להוביל שינוי חברתי רדיקלי. ועוד לא הזכרנו את הביקורת המרקסיסטית הקלאסית על מערכת המשפט כמכשיר לשימור כוחו של המעמד השליט, תוך מתן לגיטימציה לחוסר השוויון החברתי ותוך יציקתם של אידיאלים כוזבים של שוויון וצדק לתוך תודעת ההמונים. מאפיינים כלליים אלו של מערכת המשפט חייבים לעורר חשדנות כלפיה בקרב כל איש שמאל שמבקש להוביל לשינוי פוליטי של החברה והכלכלה.

בשנים האחרונות המצב אף החריף: חוקי היסוד שנחקקו בשנת 1992 – ‘חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו’ ו’חוק יסוד: חופש העיסוק’ - זכו לפרשנות ליברלית, שלא לומר ניאו-ליברלית, מצד בית המשפט. פרשנות זו העלתה על נס זכויות כמו זכות הקניין, חופש החוזים, התחרות החופשית והחופש להעסיק (אך לא הזכות לעבוד). מאידך, שללו פסקי דין של בית המשפט הגבוהה לצדק את הרחבת תחולתם של חוקי היסוד גם על הזכויות החברתיות הקלאסיות - הזכות לחינוך, הזכות לדיור, הזכות לבריאות (אם כי לאחרונה ניתנו בבג”צ פסקי-דין שעשויים לרמוז על תחילתו של שינוי בהתייחסותו של בית המשפט). בית המשפט טען כי הצמצום נובע, בין השאר, מכך שמדובר בזכויות שיישומן יחייב מהמדינה להקצות משאבים. תמהתני: האם פסקי-הדין  שחייבו את חיל האוויר לאפשר לחיילות להשתתף בקורס טיס (בשם ההגנה על השוויון בין המינים), או את המשטרה להקצות שוטרים לאבטח הפגנה (בשם ההגנה על חופש הביטוי) לא  עלו כסף?.

אמנם מי שחוקקה את חוקי היסוד והעלתה זכות שאינה מרכזית כמו ‘חופש העיסוק’ (זכות שאינה ממש רלוונטית למי שאין לו אפשרות לבחור במה לעבוד, אם בכלל הוא עובד, כלומר, מרבית האוכלוסיה) לדרגה של זכות-על היא כנסת ישראל, ולכאורה מה לנו כי נלין על בית המשפט? בהקשר זה מן הראוי לזכור כמה עניינים: האחד - בהצבעות על חוקי היסוד הללו - שנשיא בית המשפט העליון מכנה ‘החוקה של מדינת ישראל’ - השתתפו פחות ממחצית מחברי הכנסת. רבים מהם כלל לא הבינו, שבכך הם ממסדים את סמכותו של בית המשפט לפסול חקיקה של הכנסת ויוזמי החקיקה לא טרחו להסביר זאת (היו אלה חברי כנסת בעלי סדר-יום חברתי-כלכלי ליברלי כאמנון רובינשטיין, אוריאל לין ודן מרידור). השני - זכות הקניין - שבתי המשפט שלנו מרבים להאדירה כזכות-יסוד ‘טבעית’ ומרכזית, פרשנות המשחקת כמובן לידיהם של אלו שיש להם קניין - כלל לא נכללה בהצעת החוק המקורית (באופן טבעי, שכן מדובר בזכות שהגדרתה והיקף ההגנה עליה שנויים במחלוקת; מרבית החוקות במדינות המערב אינן כוללות אותה). חבר הכנסת רובינשטיין הכניס אותה לתוך חוקי היסוד במהלך הדיונים,באופן מקורי ביותר, חייבים להודות: חברי הכנסת הדתיים חששו כי הכללת חופש התנועה בחוק היסוד תאפשר פגיעה באופיין הייחודי של השכונות הדתיות, ורובינשטיין הבטיח להם כי הכללת זכות הקניין בחוק היסוד תמנע פגיעה ב”קניינן” של השכונות הדתיות (תפיסה בעייתית מאוד של קניין). בסופו של דבר, הזכות לחופש התנועה ברחבי ישראל לא נכללה בחוק היסוד, מטעמים דתיים, אולם איש כבר לא חשב לוותר על זכות הקניין… השלישי, הנוגע במיוחד לענייננו, פרשנותן של הזכויות המוקנות בחוקי היסוד אשר מקובלת היום בבתי המשפט  איננה הפרשנות היחידה האפשרית. לשון החוק מאפשרת, אליבא דמשפטנים רבים, פרשנות סוציאלית יותר, שיכולה להפוך את חוקי היסוד למכשיר מרכזי בחלוקת המשאבים בחברה, כלומר - לכלי של צדק חלוקתי.

צריך אם כן לומר, ולא רק לאבירי השמאל, כי המאבק מול הימין החברתי-כלכלי על עיצוב דמותה של החברה חייב להיעשות בראש ובראשונה באמצעות פעילות פוליטית: בחקיקה בכנסת ובקביעת מדיניות ואכיפתה בשירות הציבורי; בפעילות בעמותות ובחינוך בתנועות הנוער; בהופעות בתקשורת ובהסברה בחוגי הבית. בית המשפט, בהקשר זה, הוא אמצעי מוגבל ובעייתי. לא כדאי לבנות עליו.

מאת: ז’אק ז’נראותרגום: עופר סיטבון | עיבוד: יפתח גולדמן ועופר סיטבון
המאמר המופיע כאן הוא עיבוד מקוצר למאמרו של פרופ’ ז’אק ז’נראו (Jacques Genereux), מן המכון ללימודים פוליטיים בפאריס, שהתפרסם בכתב העת הצרפתי ‘אלטרנטיבות כלכליות’ (”Alternatives Economiques̶ במאי 2002. בסדרת מאמרים מוצגת בכתב-עת זה ביקורת על הנחות מקובלות בתיאוריה הכלכלית הליבראלית. ככתוב בדברי המבוא לסידרה כולה: “דומה שההתיחסות הגוברת ל’חוקי הכלכלה’ בדיון הציבורי משמשת כמעט באופן בלעדי לשם קידומן של כמה דוגמות של המחשבה הליברלית. אופן ההצגה הפשטני של דוגמות אלה הופך אותן לקריקטורה […]. במסגרת סדרת מאמרים זו, נבקש לזהות את מכלול האמונות על תוצאות הניתוח הכלכלי, שאמצעי התקשורת והשיח הפוליטי נטעו בהדרגה בדעת הקהל. כל אחת מהסוגיות שתידון תבקש להראות רק את מה שהניתוח הכלכלי אומר באמת, את מה שהוא אינו אומר ואת מה שאין לו מה לומר לגביו. […] חיפוש אחר החוקים ה’אמיתיים’ של הכלכלה משמעותו, איפוא, הסרת האיפור מן השיח הכלכלי, לשם זיהוי המקור האמיתי של הצווים השולטים על היחסים החברתיים.”

הכל יודעים שעלייה באבטלה היא עניין מצער ושחידוש הצמיחה מהווה בשורה טובה, האם אין זה ברור באותה מידה שיש לברך על עודף במאזן המסחרי ולחשוש מפני התרחבות הגרעון התקציבי? העודף במאזן המסחרי (ההפרש בין היצוא ליבוא) נתפס כסימן לתחרותיות של המשק ברמה הבינלאומית, בעוד הגרעון התקציבי (הפער בין הכנסות המדינה והוצאותיה) נתפס כעדות לניהול גרוע. ואולם, לתפיסות אלו - שהפכו אט-אט לדוגמה של השיח הכביכול “תקין כלכלית” - אין שום ביסוס תיאורטי או אמפירי.

מדוע טעויות השיפוט הללו בכל זאת פולשות לשיח הציבורי ולחדשות הכלכליות מבלי להתקל בהתנגדות? משום שהן נתפסות כבעלות הגיון עממי; האין זה ברור שבמסגרת של חליפין עדיף להיות בצד הנהנה, להרוויח מכך יותר מאשר פחות? יחי העודף המסחרי, אם כן! באותו אופן, כולם יודעים שאדם אינו יכול לחיות “מעבר לאמצעיו”, מבלי להגיע, בסופו של דבר, לפשיטת רגל. בוז לגרעון התקציבי שממשכן את עתידנו! אלא שהגיגים העולים בשיחת חולין אינם יוצרים טיעון טוב, וההגיון האמיתי אינו תמיד זה האינטואיטיבי.

עודף מסחרי = עושר ? לא בהכרח

הכלכלנים הראשונים (המרקנטיליסטים של המאות ה-16 וה-17) שיבחו את העודף המסחרי והמליצו לשליטים לנקוט מדיניות מסחרית אקטיבית התומכת בייצוא והמגבילה את הייבוא. הם טענו שהעודף המסחרי יעשיר את המדינה בהבטיחו כניסת זהב רב יותר מאשר יציאתו. בסופו של דבר, הם הכירו בטעותם. המטבע אינו העושר, אלא האמצעי להתפשטות העושר. הגדלת כמויות הזהב ללא הגדלת הנכסים והשירותים הפנויים במדינה מובילה רק להעלאת מחירים. העושר גדל רק כאשר האוכלוסייה נהנית מכמות רבה יותר של נכסים ושל שירותים זמינים.

מנקודת הראות הזו, העודף המסחרי נתפס דווקא כסוג של התרוששות, משום שהוא כרוך ביציאה מובהקת של נכסים לחו”ל. מדינה שהיא ענייה מדי מכדי לנצל באופן מלא עבור עצמה משאבים מבוקשים על-ידי אומות עשירות יותר יכולה בהחלט להיות במצב של עודף מבני בסחר החליפין המסחרי שלה. העודף המסחרי יכול גם לשקף מיתון (או צמיחה נמוכה יחסית למדינות אחרות) שפוגע קשות בייבוא. ולהיפך: גרעון מסחרי יכול לנבוע מצמיחה כלכלית מהירה שמעודדת את הייבוא. בקרב המדינות התעשייתיות הגדולות, לארה”ב, אשר זוכה לשבחים רבים על הדינמיות של הפעילות ושל התעסוקה במהלך 20 השנים האחרונות, יש את הגרעון המסחרי המתמשך ביותר.

על הקשר החיובי בין מטבע זמין, אשראי זול וייצור

מאחורי הטעות הראשונית של המרקנטיליסטים הסתתרה, עם זאת, אינטואיציה נכונה, שהועלתה מאוחר יותר על נס על-ידי הכלכלן ומדען החברה האנגלי ג’ון מיינארד קיינס: אכן ישנה השפעה חיובית של המטבע על הייצור. כפי שהראה ויליאם פטי כבר ב-1690, ההיצע הגדול של זהב החל מוריד את עלות האשראי (גובה הריבית), דבר המעודד את ההשקעות, ולכן גם את הייצור ואת התעסוקה. אולם אין צורך בעודף מסחרי על מנת לחזק את ההבנה שכלכלה צומחת מחייבת מדיניות מוניטרית מרחיבה ואשראי זול.

הבה נניח שספרד, פורטוגל ואנגליה היו מבינות עקרונות אלו, והחל מן המאה ה-15 הן היו משתמשות בשטרות שהונפקו בבנקים. התפתחות האשראי הפנימי והורדת גובה הריבית היו אז אפשריים ללא צורך בביזת הזהב של ‘העולם החדש’ ובהשמדת העמים האמריקאיים. הבה נניח גם שעמי אמריקה היו מסכימים לקבל פזטות או לירות כאמצעי תשלום; האירופאים היו משתלטים אז, מבלי לירות ירייה אחת, על התבלינים, על היהלומים, על הכותנה ועל שאר המשאבים שבהם חשקו.

ואולם אגדה דמיונית שכזו כלל לא עלתה על דעתן של האליטות האירופיות. ראשית, הן לא הכירו בהשפעות המועילות של האשראי, אליו הם התייחסו כאל גניבה או מעשה רמייה. שנית, הן תפסו את העולם ואת המשאבים שבו כחלל סגור ונטול יכולת צמיחה. על פי תפיסה זו, עושרה של מדינה אחת, כמו שטחה, יכול לבוא רק על חשבונה של מדינה אחרת. בעולם קפוא כזה של מחסור אבסולוטי, בני האדם והאומות מצויים בתחרות על אותו משאב, ולא בסינרגיה המגדילה למעשה את סך המוצרים; הם מתחרים זה בזה ולא משלימים זה את זה. מכאן נובעת תפיסה מלחמתית של הכלכלה: לכבוש יותר שווקים (שטחים) כדי להפיק מהם משאבים, על חשבונם של אחרים.

כשהמסחר פגש את התעשייה – עד שהפולחן פגש את החרדה
על אותו בסיס של קוצר ראות, יצרו כלכלני סוף המאה ה-19 את תופעת החרדה מפני הגרעונות הציבוריים.

עד ל’שפל הגדול’ שהתרחש בשנות ה-30 של המאה ה-20, לא נערך דיון אמיתי בשאלה הזו. החשיבה האורתודוקסית גזרה גזירה שווה בין ניהול הכספים הציבוריים לבין ניהול תקציב משפחתי זהיר. הרעיון היה פשוט: אדם, ארגון או עם הגון, משתדל שלא לחיות מעבר לאמצעיו, ואף לחסוך למען העתיד וכדי להתחסן מפני הפתעות רעות. השלכותיה של תפיסה בעייתית זו הן חמורות במיוחד בזמן מיתון: המיתון גורר לירידה בהכנסות ממיסים, ולכן יוצר גירעון תקציבי; הממשלה מנסה להחזיר את האיזון התקציבי באמצעות קיצוץ בהוצאותיה ו/או העלאת מיסים, אך בכך היא רק מעמיקה את המיתון. פולחן האיזון התקציבי מתגבר והחרדות גדלות.

מדינאות ומהפכות מדעיות

כאמור, ‘השפל הגדול’ חייב ויתור על “פולחנים” לשם התמודדות עם “חרדות”. מי שמזוהים, ובצדק, עם התמודדות רצינית עם תופעת המיתון העמוק, הם בעיקר הנשיא רוזוולט בארצות הברית והכלכלן קיינס באנגליה.

רוזוולט פשוט הדפיס כסף, הגדיל את הגרעון, הוביל את ממשלתו להתערב בכלכלה ועודד את הציבור להוציא וליזום (ה’ניו דיל’). קיינס עשה סדר באינטואיציות נכונות של אחדים מקודמיו [ביניהם מאלתוס שחי כמאה שנים לפניו], שפשוט נזנחו. בשנת 1936 הוא הצליח להוכיח שהמדיניות הגרועה ביותר משלבת ‘ייבוש’ של ההון הנזיל ושל הוצאות הציבוריות במדינה שכלכלתה מצויה במשבר. קיינס הסביר שהדרך להתמודד עם הנסיגה בהכנסות ועם הירידה בביקוש, היא הורדת המיסים והעלאת ההוצאה הציבורית. בקיצור, קיינס הסביר בזמן שרוזוולט ביצע: במצב של מיתון, תפקידה של המדינה הוא לנהל מדיניות כלכלית של גרעון מודע. מאז שנות ה-40, כל העולם יודע זאת וכל הממשלות נוקטות אמנם מדיניות גרעונית , לרבות ממשלות אשר דוחות את הקיינסיאניזם באופן רשמי (כמו ממשליהם של רייגן, מייג’ור ובוש).

בחזרה לפולחנים ולחרדות ‘הניאו-קלאסיות’

מאז שנות ה-60 החלו לפתח ‘המוניטאריסטים’ מתקפת-נגד עזה. ההיפותזה הניאו-קלאסית היתה שההוצאה הציבורית יוצרת ‘אפקט מקפיא’ על ההוצאה הפרטית. קו הטיעון היה כזה: כאשר המדינה לווה בשוק הפיננסי, היא מצמצמת את האשראי הזמין ומעלה את גובה הריבית, דבר שפוגע בהשקעות. יתכן שבטווח הקצר יהיו לגרעון השפעות חיוביות על הפעילות, אולם בסוף התהליך, התוספת בייצור תתקזז בצניחת ההשקעות הפרטיות. דבר זה יוביל לכך שהכלכלה תימצא עם תוצר פנימי ללא שינוי, הלחצים על הביקוש ייצרו אינפלציה והמדינה תיאלץ להעלות מיסים כדי לממן את חובותיה.

בשנות ה-70 וה-80, שללו הניאו-קלאסיים אפילו את הטענה שלגרעון התקציבי יש השפעה חיובית בטווח הקצר, וזאת בשל הפעולות הרציונליות של הגורמים הפרטיים. הללו יודעים שלגרעון לא תהיה השפעה מובהקת על העושר הלאומי ושהנדיבות הנוכחית של המדינה תתורגם, בסופו של דבר, למיסים נוספים. ולכן, מרגע שיוכרז על הרחבת הגרעון, יצמצמו הגורמים הפרטיים את הוצאותיהם כדי להתכונן למיסים שיבואו. מכאן, שצמצום ההוצאה הפרטית על-ידי הגרעון התקציבי הוא מיידי.

מסקנתה של התיאוריה על הפעולות הרציונליות היא טאוטולוגיה טהורה. מודל זה יוצא מתוך הנחות בדבר מצב של שיווי משקל ותעסוקה מלאה, שבהן אין שום מיתון בפעילות ולכן אין שום צורך לעודדה. לאחר מכן, הוא מצליח להוכיח באמצעות משוואות מתמטיות, שהרחבת הגרעון אינה יעילה במקרה כזה. זהו אכן גילוי!! אפשר באותה מידה לומר שקיבה שהתמלאה עלולה להיפגע אם יוחדר לתוכה קילוגרם של נקניק. וביתר רצינות: אין אישוש אמפירי להיפותזה בדבר צמצום של ההוצאה הפרטית על-ידי ההוצאה הציבורית, וקל גם להסביר זאת. הרחבת גרעון מתרחשת בדרך-כלל במצב שבו משקי הבית והעסקים מצמצמים את הוצאותיהם: במצב כזה אין מחסור באשראי כי אם מחסור בהשקעות. כאשר המדינה לווה את הכספים שהגורמים הפרטיים אינם מעזים להשקיע, היא אינה שוללת מהם דבר: היא פשוט ממשיכה את מה שהם לא עשו. ההוצאות הציבוריות אינן תחליף להוצאות הפרטיות, אלא הן השלמות חיוניות שלהן, וזאת משני היבטים: ראשית, הן מבטיחות את ייצורם של נכסים ציבוריים (חינוך, משפט, תחבורה, בטחון) ושל תשתיות שבלעדיהן שום פעילות פרטית לא תשגשג; שנית, הן מזריקות דם חדש לסחר החליפין היגע.

ומה עם האינטואיציה של ‘עקרת הבית’?

כן, יאמרו לנו, אבל האם המדינה יכולה לחיות מעבר לאמצעיה, על-ידי כך שהיא תוציא כספים מעבר להכנסותיה?!
כן. כמובן שכן. כפי שכולם עושים, ולמשך זמן רב, גם אם לא לנצח. באופן כללי, המגזר העסקי חי מעבר לאמצעיו באופן קבוע, מן הטעם הפשוט - והטוב - שהוא יוצר חלק ניכר מן ההשקעות, בעוד שהחסכון מצוי בעיקר בידי משקי הבית: לפיכך, הוא מצוי באופן כללי ומבני במצב גרעוני ולווה.

שום כלכלן הרי לא יהין לטעון, שיש לכפות על החברות המסחריות ‘יציבות’ וחזרה לאיזון תקציבי. מדוע, איפוא, לנקוט קו טיעון שונה בנוגע לתקציבים הציבוריים? הללו יכולים להיות גרעוניים ללא סכנה, כאשר החוב הציבורי משמש למימון נכסים ציבוריים חיוניים, שהשפעתם החיובית על הצמיחה תגרום, בסופו של דבר, להכנסות פיסקליות שיאפשרו החזר של האשראי החוזי. דווקא האמריקאים מספקים לכך דוגמא מובהקת: מאז שנות ה-80 יודעת ארה”ב תקופה ארוכה מאוד של גרעון תקציבי, אשר מלווה את הפעילות הכלכלית ותומך בה, והמהווה את אחד המרכיבים היוצרים איזון תקציבי וצמיחה לטווח ארוך.

www.kavlaoved.org.il - בעידן שבו ההסתדרות איבדה ממעמדה ומכוחה, ובעיקר ממחויבותה כלפי קבוצות העובדים החלשות ביותר במשק (העובדים הזרים והעובדים הפלסטינים), האתר של העמותה המפורסמת ביותר בתחום הסיוע לעובדים, אכן “עושה את העבודה”: לא תמצאו כאן תיאוריות אקדמיות מלומדות על תהליכי הגירת עובדים אלא בעיקר תכל’ס - מידע שוטף על המתרחש בשוק העבודה הישראלי הפרוע (לרבות מידע מעודכן על סחר בנשים ועל תעשיית יבוא העובדים הענפה מרומניה או מסין), “זכותון” הכולל את זכויותיהם של כל העובדים בישראל, מדור “אכיפה אזרחית” הכולל רשימות מעסיקים שהלינו שכר או החרימו דרכונים, והמון המון שאלות ותשובות בנושאי עבודה שונים (מתשלום דמי הבראה למנקה המדרגות ועד אופן חישוב פנסיה). ספינת דגל אמיתית.

http://www.nosweatapparel.com - חברת “no sweat” היא יצרנית הבגדים “הראשונה בעולם”, לדבריה, שמעלה לדיון גלוי את הנושאים הבלתי מדוברים, בדרך כלל - תנאי העבודה והשכר של העובדים. במטרה מוצהרת להאבק ב”סדנאות היזע” שמעבר לאוקיינוס, שיודעות עדנה מחודשת בעידן הכלכלה הגלובלית, מתחייב הארגון לשלם לעובדיו שכר הוגן הגבוה משכר המינימום, וכן מעודד אותם להתאגד. הפיצול בין הון לעבודה, היקר כל-כך לקפיטליזם, אינו מופר כאן שכן רוב הייצור עודנו נעשה במדינות העולם השלישי (בנגלדש, אפגניסטאן), בעוד מכירתו מיועדת מן הסתם למערב (איזה ילד אפגני יוכל להרשות לעצמו לרכוש טי-שירט ב15- דולאר? מתעוררת כאן התהיה האם המותג המוסרי הזה אינו בעצם דרך מתוחכמת להגדלת רווחי הבעלים) וגם שכרם של בכירי החברה אינו נחשף בפנינו, אולם עצם חשיפת הנושא לאור השמש (או לפחות לאורו המרצד של מסך המחשב) מסייעת אולי במיזעור תאוות הרווחים הבלתי-נשלטת. עוד ניתן למצוא באתר את דגמי הבגדים היפים שמייצרת החברה וכן מספר גדול של קישורים לאתרים הקשורים לצרכנות מוסרית, גלובליזציה וזכויות אדם. קפיטליזם בעל פני אנוש?

http://www.oxfam.org - “אוקספאם” הוא ארגון טרנס-לאומי הפעיל בלמעלה מ100- מדינות ואשר שם לו למטרה להיאבק בעוני וברעב של אוכלוסיות רחבות. מאחורי מטרה זו לא מסתתרות פעולות צדקה מתחסדות כי אם מצע מגובש המבוסס על חמש זכויות אדם עיקריות, רחוקות מהשיח הליברלי הקלאסי, שלמענן יש לפעול: הזכות לקיום סביר, הזכות לשירותים חברתיים בסיסיים, הזכות לחיים ולביטחון, הזכות להישמע והזכות לזהות. “אוקספאם” פועל למען מיגור “הסיבות המבניות של העוני ואי-הצדק הקשור אליו” על-ידי פעולות העצמה של האוכלוסיות העניות וכן באמצעות הפעלת לחץ תקשורתי ופוליטי על מקבלי ההחלטות הגלובליים (ראשי המדינות התעשייתיות אך גם ראשי קרן המטבע והבנק העולמי). עוד ניתן למצוא באתר ניתוחי מדיניות של סוגיות שונות הנוגעות לעוני הגלובלי ( מדיניות הגנת הפטנטים של חברות התרופות הגדולות המונעת הפצת תרופות מצילות חיים למדינות נחשלות, התמוטטותם של החוואים מגדלי הקפה במדינות העולם השלישי הנאלצים למכור את תוצרתם לתאגידי הקפה הגדולים במחירי הפסד… ) וכן פרסומים שונים המוצאים על-ידי 12 הארגונים (מניו זילנד ועד קוויבק - לכל אחד יש אתר משלו) המרכיבים את “אוקספאם”. אחת הדוגמאות היפות של “החברה האזרחית הגלובלית”.