הביטוי “תאצ’ריזם” נשמע לא אחת בצמוד לדיון הציבורי האחרון על התכנית הכלכלית של הממשלה. בפי חלק מדובריה – בנימין נתניהו, יוסף לפיד, נחמיה שטרסלר, סבר פלוצקר ואחרים – הוא משמש כדי לציין את מידת החיוב שבתכנית ואת הדוגמא הנחושה של ‘גברת הברזל’ שהצליחה ‘לעשות סדר’ בכלכלה הבריטית ולהביא לשגשוגה. בשורות הבאות ננסה לראות עד כמה התכנית הכלכלית והרטוריקה שאפפה אותה הן אכן תאצ’ריסטיות באופיין, וננסה לתהות לאן כל זה מוביל אותנו.

מרגארט תאצ’ר כיהנה כראש ממשלת בריטניה בין השנים 1979-1992. כהונתה התאפיינה בשילוב בין כלכלה “חופשית” (כל אחד מוזמן להותיר או להסיר את המרכאות), מדיניות פנים של ‘חוק וסדר’ ומדיניות חוץ לוחמנית (ששיאה היה, כמובן, מלחמת פוקלנד-מלוינאס). בעוד ששני היסודות האחרונים של גישתה מוכרים לכולנו, במידה זו או אחרת, מחיי היומיום שלנו, כדאי להבין מעט יותר לעומק את גישתה הכלכלית.

עיקרי האמונה התאצ’ריסטיים בישראל ובעמים

התפיסה התאצ’ריסטית היא האורתודוקסיה הכלכלית השלטת כבר 20 שנה, וככל דת גם לה יש עיקרי אמונה, גלויים וסמויים, הנגזרים האחד מהשני. בסוגריים מובא התרגום של עיקרים אלה לעברית עדכנית:

• ‘ממשלה קטנה’ - היעדר אמון ביכולתה של הממשלה לנהל מערכות ציבוריות ואמונה יוקדת שאמנם אסור לה לעשות זאת ( “צריך לצמצם את המגזר הציבורי השמן” ).
• מדיניות הפרטה מאסיבית הנובעת מאמונה שניהול עסקי הוא הפתרון המיטבי לשיפור השירותים הציבוריים השונים ( ‘אל-על’, חברת החשמל, ‘מקורות’, בתי-אבות, בתי-ספר… ).
• עידוד המגזר העסקי שהוא המנוע שיזרים למשק הון – מקומי ובינלאומי, המנוע שיניע את גלגלי הצמיחה, שבהדרגה “תחלחל למטה”, כך שכ-ו-ל-ם יהנו ממנה (הקדמת הרפורמה במס, כוונה להפחית משמעותית את מס החברות, אי-מיסוי ההון, החזרת התקרה על מס בריאות).
• צמצום השירותים החברתיים כדי להשתחרר מ’המדינה האומנת’ ומ”תרבות של תלות” (המשך קריעתה של רשת הביטחון הסוציאלי באמצעות קיצוץ בקצבאות הביטוח הלאומי. בניסוחו של השר במשרד האוצר, מאיר שטרית, “אנשים הפסיקו לעבוד ועברו לחיות ב’תרבות של חלוקה’… [מטרתה של התכנית הכלכלית היא] להחזיר את ישראל לתרבות של עבודה”. [הארץ, 9.5.2003]).
• האלהת חופש הבחירה, שהוא בעצם חופש הבחירה המסחרי, על בסיס יכולת תשלום (העברת הדגש מן האזרח לצרכן שיהנה – כך מבטיחים לנו – מהפרטת המונופולים, או, כפי שאומר יאיר לפיד – “רק תבחר”).
• אמונה חזקה במריטוקרטיה - שלטון המוכשרים ( ‘מי שרוצה – יכול’, ‘המעז – מצליח’ ) – שממנה נגזר טיפול אינדיבידואלי - ולא מערכתי - בעוני (פריחת בתי התמחוי וחלוקת סנדוויצ’ים בבתי הספר. אך טבעי שבמצב כזה מועברים עודפיה של קרן של הביטוח הלאומי לפיתוח שירותי רווחה בקהילה לבתי תמחוי – ‘חברה’, גיליון 5, עמ’ 26).
• מאבק חסר-פשרות ב’קשיחויות המוסדיות’ - אותן עלויות המייקרות את עלות העבודה בכך שהן מונעות מו”מ “חופשי” על שכר ועל תנאי עבודה; היעד העיקרי של מאבק זה הוא, כמובן, העבודה המאורגנת המונעת “גמישות” של שוק העבודה, גמישות שתבטיח יעילות מירבית (ניסיונותיו של נתניהו להגביל את השכר בחקיקה ונאומו הברוטאלי על רצונו לפגוע בזכות השביתה - “אתם רואים את השביתות הגדולות האחרונות… אם ההסתדרות תמשיך בטקטיקה הזו, אנחנו פשוט נשלול מהם את היכולת לשתק את המדינה” 15.5.2003; הצעת החוק של פורז להתנות שביתה בעריכת הצבעה בקרב חברי ארגון עובדים - כאילו חברי הכנסת מתייעצים בציבור לפני כל הצבעה – הצעה שהועתקה מתאצ’ר כמעט מילה במילה).
• דה-לגיטימציה לאיגודים המקצועיים שהם ‘האויב מבפנים’ (ומי ששומע כאן הד ל”פשע המאורגן” – כינויה של השביתה בפיו של שר המשפטים – שומע טוב);
• צמצום הדרגתי של שירותים אוניברסליים ו”חינמיים” ומעבר שלהם אל שוק הסחורות ( התרת השר”פ, הקצאת מימון לבתי-ספר “ייחודיים”, הרחבת “האוטונומיה הניהולית”, שפועלת כמובן לטובת בתי הספר החזקים שיוכלו למשוך אליהם חסויות ופרסומות… )
• הדרת ה’אחר’ מסדר העדיפויות הלאומי (קיצוץ בקצבאות הנכים, הנשים החד-הוריות, המובטלים, פגיעה באוכלוסיות העניות - הערבית והחרדית, הפרטת בתי הסוהר הפוגעת באסירים…).

אז מה מחכה לנו?

“שגשוגו” של המשק הבריטי, הושג, איפוא, באמצעות שבירת הסולידריות החברתית, הסגתה לאחור של מדינת הרווחה, ריסוק האיגודים המקצועיים, ערעור הביטחון התעסוקתי של העובדים ו”מישמועם” באמצעות שוט האבטלה (חישבו לרגע עד כמה מצב של אבטלה המונית משרת מעסיקים), חלוקה מחדש של העושר והרחבת הפערים…

מה עוד מחכה לנו? אם נמשיך בדרך התאצ’ריסטית האופקים אכן נראים מלהיבים: חיזוק המשטרה בצירוף חקיקה שתסמיך אותה להגביל את חופש התנועה וההתארגנות של עובדים; פיזור אלים של הפגנות עובדים; צמצום הדמוקרטיה ההשתתפותית המקומית; גידול דרמטי באוכלוסית בתי הכלא; גידול בשחיתות הפוליטית; ואולי, מי יודע, גם “מס גולגולת”. בהקשר זה, כדאי לזכור שמהלך זה היה ה”קש” ששבירתו בישרה את תחילת נפילתה של תאצ’ר (אם כי גם יורשיה, לרבות בלייר, לא סטו באופן ניכר ממורשתה).

יתכן שכדאי לנסות.

www.hevra.org.il - לא, זו אינה פרסומת עצמית. מסתבר שעוד קבוצה של אנשים בחרה לעצמה את השם המחייב הזה ( ואפילו יותר מכך – “חברה צודקת” ) כדי ליצור אתר פרוגרסיבי יוצא מן הכלל: יש בו שאלות וסיסמאות נפוצות (מה עם דירוג האשראי? תחרות זה טוב, שירות ציבורי זה רע) עם תשובות קצרות וחדות, בחינת “דע מה תשיב” לשטרסלריזם; בנוסף יש באתר ארכיון עדכני מאוד – אוצר אמיתי - של כתבות שהתפרסמו בעיתונות בנושאי חברה וכלכלה; לוח אירועים שוטף; והמון-המון רצון ליצור כאן חברה צודקת יותר. אחים הולכים יחד (וזו בהחלט הזמנה לחבירה רעיונית וארגונית).

www.paecon.net - “רשת הכלכלה הפוסט-אוטיסטית” היא תוצר של מאבק (אינטרנטי כמובן) בו החלו לפני כ-3 שנים סטודנטים לכלכלה בצרפת למען רפורמה של לימודי הכלכלה באוניברסיטאות אשר משקפים כיום את האורתודוקסיה הניאו-ליברלית השלטת, שהואשמו ב”אוטיזם” בשל הניתוק המוחלט של הדיסציפלינה הכלכלית (גם בישראל, כמובן – ראו מאמרו של חגי קוט) מן העולם שבחוץ. הסטודנטים זכו לתמיכה מחלק ממרציהם, וכך נוצר דיון ציבורי סוער שהוביל לדו”ח ציבורי, בהזמנת הממשלה הסוציאליסטית בצרפת, שתמך בעיקר עמדותיהם של הסטודנטים. בינתיים המאבק התפשט ברחבי העולם (גם סטודנטים בהרווארד ובקיימברידג’ יצאו לאחרונה בתביעה דומה) ובאתר ניתן למצוא מאמרים ביקורתיים רבים וקישורים לאתרים אחרים בעלי אוריינטציה דומה. כמו-כן ניתן להרשם באתר – בחינם – כדי לקבל כתב-עת, שיוצא מדי חודשיים, בנושא הכלכלה הפוסט-אוטיסטית, ואשר מופץ כיום לקוראים מ-140 מדינות (וחלקים ממנו מתורגמים ל-8 שפות). רומא לא נבנתה ביום אחד (אבל גם מסע של 1000 מייל מתחיל בצעד קטן אחד). בקרוב אצלנו?

www.bostonreview.net - אחד הדברים הנפלאים – והמייאשים – באינטרנט הוא הנגישות האינסופית לאלפי כתבי-עת באינספור תחומים. זהו אחד מהם: “פורום פוליטי וספרותי” (שעוסק גם בקולנוע), בעל אוריינטציה שמאלית ומבחר של כותבים פרוגרסיביים בכירים, ואשר מטפל במגוון רחב של נושאים – החל בשאלת השליטה על השירותים הציבוריים דרך הצעת פתרון למדינה דו-לאומית בא”י-פלסטין וכלה בשאלת היחסים שבין אינטרנט ודמוקרטיה. ההתמקדות היא, בדרך-כלל אמריקאית, אך מרבית הנושאים כללים מספיק כדי לספק עניין גם לאחרים. מה שמעניין כאן הוא שכל גיליון – הם, כמובן, מצויים כולם על הרשת, בחינם – פותח במאמר פרוגרמטי בנושא מסויים ולאחריו באות 7-8 תגובות למאמר, ובסופן תגובת הכותב לתגובות. זוהי צורת דיון מעשירה ומרתקת, המאפשרת הבנה לעומק של סוגיות עכשוויות. מן הסתם יש עוד אלף כמוהו, אבל כתב העת מומלץ בחום.