לפני כ-10 ימים דחה בג”ץ עתירה שביקשה לקבוע שהקיצוץ בקצבאות הזיקנה ב”תכנית החירום הכלכלית” משנת 2002 (טחנות הצדק וגו̵ איננו חוקתי ועל-כן יש לבטלו. לטענת העותרים, העמדת קצבת הזקנה על 1069 ₪ במקום 1148 ₪ פגעה בזכותם של זכאי קצבת הזקנה לכבוד, לקניין ולביטחון סוציאלי, המוגנות על-ידי חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. התוצאה איננה מפתיעה, כמובן: התערבותו של בג”ץ בחקיקה של הכנסת היא נדירה ביותר, והסיכוי כי הדבר יקרה דווקא ביחס לפגיעה בזכויות “חברתיות” - שנתפסות כ”נחותות” יותר בשיח הזכויות הליבראלי שעליו אמון בית המשפט העליון – היה, מלכתחילה, קלוש. הנשיא אהרון ברק שכתב את פסק-הדין קבע כי הקיצוץ אינו פוגע בזכות לתנאי חיים מינימליים שכן היא לא הוחלה על מי שזכאי לגימלת הבטחת הכנסה, שהיא זו שנועדה להבטיח את “רצפת” הזכויות.

החלק המעניין בפסק-הדין הוא הדיון שעורך ברק בשאלת פגיעתו של הקיצוץ בזכות הקניין של מקבלי קצבת הזקנה. הוא קבע, בדעת יחיד (שני השופטים האחרים העדיפו לא להכריע בשאלה זו שלא נדרשה להכרעה), כי הקיצוץ פוגע אמנם בזכותם של הקשישים לקניין, אולם פגיעה זו עומדת בתנאים החוקתיים הקבועים בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו – היא נעשית לתכלית ראוייה והיא במידה שאינה עולה על הנדרש. וכל זאת מדוע? רשות הדיבור לנשיא:

“לאחר שבחנתי את חוק תכנית החירום הכלכלית הגעתי למסקנה כי תכליתו, ככל שהיא נוגעת לקיצוץ בקצבאות הזקנה, היא ראויה. התכלית הינה מניעתו של משבר כלכלי חמור. המשיב [שר האוצר] מסר בתגובתו נתונים על גודל הגירעון הממשלתי ועל החשש מפני האצת הגידול בחוב הממשלתי. אכן, קיומו של חוב טופח עלול לפגוע ביציבותה הפיננסית של מדינת ישראל בטווח הקצר, ולגרום להגדלת נטל המס או האינפלציה בטווח הארוך… במצב דברים זה, הבראת המשק היא חשובה לשם שמירתו של המבנה החברתי, אשר מבקש בתורו להגן על זכויות האדם. ודוק: התכלית הראויה אינה מצויה בחסכון הכספי כשלעצמו… הבראתו של המשק ומניעתו של משבר פיננסי הם שמבססים בעניין שלפנינו את התכלית הראויה. אכן, במצב של משבר כלכלי תתקשה מדינה להגן על זכויות האדם. מצב זה מבקש חוק תוכנית החירום הכלכלית למנוע… אינני סבור כי הנזק שנגרם לזכות הקניין של מקבלי קצבת הזקנה עקב הקיצוץ בה אינו עומד ביחס סביר לתועלת הצפויה לחברה מהקיצוץ בה, וזאת לנוכח המשבר החמור אליו עלולה היתה להיקלע מדינת ישראל.”

“משבר פיננסי”, “האצת הגידול בחוב הממשלתי”, “הגדלת נטל המס”. אין מה לדבר, ביבי לא היה מנסח זאת טוב יותר. הרטוריקה הניאו-ליברלית, הרואה בכל גרעון תקציבי אסון לאומי [לדיון מאיר עיניים בעניין זה ראו את “חוקי הכלכלה האמיתיים” – חלק 2, מאת ז’אק ז’נראו], משתלטת, ללא קרב, על הז’רגון המשפטי המפולפל. ברור שגם נטייתו הליברלית של ברק עצמו מסייעת לכך.

פסק-הדין ממחיש את קוצר-ידו של בית המשפט בהובלת שינוי חברתי. על-פי מכתם אמריקאי ידוע, אין לבית המשפט “לא חרב ולא ארנק”. השינוי החברתי אמור להתרחש במישור הציבורי, בראש ובראשונה בזירה הפוליטית. אילו השיח הציבורי בנושאי כלכלה וחברה היה מהוקצע ומחודד יותר, אילו היו עומדות בפני בית המשפט שתי תפיסות עולם מגובשות, כי אז היה סיכוי ריאלי יותר שבית המשפט לא יאמץ בצורה עיוורת את טיעוני האוצר. ברק עצמו מרמז לקיומן של תפיסות כלכליות-חברתיות שונות בכותבו בפסק-דינו כי:

“מנקודת מבט של תורת-המדינה ניתן לומר כי היקפה של הזכות החוקתית לביטחון סוציאלי הוא תלוי משטר. כך, במשטר ליברלי הזכות החוקתית לביטחון סוציאלי משתרעת על הבטחת קיום מינימאלי בכבוד. במשטר סוציאל-דמוקרטי, לעומת זאת, משתרעת הזכות על הבטחתה של רמת חיים העולה מעבר לסיפוקם של תנאי מחייה מינימאליים אל עבר רמת החיים של כלל האוכלוסיה.”

אז מה עושים? שמאל חברתי חייב להבין שראיית העתירה לבג”ץ כדרך פעולה בלעדית (ע”ע יוסי שריד ואיתן כבל) היא מוטעית. זה חשוב, זה מעורר דיון ציבורי, זה מחייב את המדינה לחדד את עמדותיה, אבל יכולתו – ונכונותו - של בית המשפט לסייע הן, בסופו של יום, מוגבלות למדי. המאבק החברתי חייב להיות תודעתי ובעיקר – פוליטי.

כתב: ז’אק ז’נראו 

תרגום: עופר סיטבון | עיבוד: גילי גופר ועופר סיטבון
המאמר המופיע כאן הוא עיבוד מקוצר למאמרו של פרופ’ ז’אק ז’נראו (Jacques Genereux), מן המכון ללימודים פוליטיים בפאריס, שהתפרסם בכתב העת הצרפתי ‘אלטרנטיבות כלכליות’ (Alternatives Economiques) במאי 2002. בסדרת מאמרים מוצגת בכתב-עת זה ביקורת על הנחות מקובלות בתיאוריה הכלכלית הליבראלית. ככתוב בדברי המבוא לסידרה כולה: “דומה שההתיחסות הגוברת ל’חוקי הכלכלה’ בדיון הציבורי משמשת כמעט באופן בלעדי לשם קידומן של כמה דוגמות של המחשבה הליברלית. אופן ההצגה הפשטני של דוגמות אלה הופך אותן לקריקטורה […]. במסגרת סדרת מאמרים זו, נבקש לזהות את מכלול האמונות על תוצאות הניתוח הכלכלי, שאמצעי התקשורת והשיח הפוליטי נטעו בהדרגה בדעת הקהל. כל אחת מהסוגיות שתידון תבקש להראות רק את מה שהניתוח הכלכלי אומר באמת, את מה שהוא אינו אומר ואת מה שאין לו מה לומר לגביו. […] חיפוש אחר החוקים ה’אמיתיים’ של הכלכלה משמעותו, איפוא, הסרת האיפור מן השיח הכלכלי, לשם זיהוי המקור האמיתי של הצווים השולטים על היחסים החברתיים.”

אחת התזות הבולטות שהכלכלה הניאו-קלאסית ניסתה להוכיח באופן מדעי, היא שמערכת שווקים חופשיים תוביל לרווחה כללית אם רק תשתמש במשאבים בצורה מיטבית. נקודת המוצא של היומרה הכלכלית היתה החיפוש אחר מדד שיגדיר מהו שימוש מיטבי במשאבים - מדד ליעילות. אך מסתבר כי הגדרת היעילות חמקמקה ביותר והיא אינה ערובה לרווחה כלכלית. זאת ועוד - שוק חופשי אינו תנאי ליעילות גם בהגדרה הכלכלית המקובלת – להפך, השוק מתפקד רק כאשר מוצבת מעליו מערכת המרסנת ומסדרת אותו – מערכת מדינתית.

האורתודוקסיה הכלכלית בחרה בסופו של דבר במדד שהציע וילפרדו פארטו בתחילת המאה ה-20: מצב ייחשב למיטבי כאשר לא ניתן עוד לשפר את רווחתו של פרט מבלי לפגוע ברווחתו של לפחות פרט נוסף. מדד זה אינו מתיימר כלל להגדיר מיטב חברתי, והוא מאפשר אפילו את העוולות האיומות ביותר, למשל - מצב שבו כל הנכסים מוחזקים בידי אדם אחד. ‘אופטימאליות פארטו’ היא למעשה מדד פשוט ליעילות, במובן של היעדר בזבוז משאבים. בכל מצב שבו ניתן עדיין לשפר את רווחתו של אדם כלשהו, מבלי לפגוע בזו של אחרים – ברור שהמשאבים הזמינים אינם מנוצלים במלואם. נראה איפוא, שהקריטריון של פארטו עורך סינון ראשוני בין שלל הבחירות האפשריות, תוך שהוא מסלק את הבחירות הבזבזניות, ומותיר מכלול של בחירות יעילות המובילות כל-אחת לחלוקה שונה של רווחת הפרטים. חלוקת הרווחה נתונה, על פי תפישה זו, לפוליטיקה ולא לכלכלה שאמורה לעסוק רק ב’יעילות’.

שוק, תחרות ויעילות

במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-20, חוקרים שונים הוכיחו באופן פורמלי את מה שמקובל לכנות כ’שתי התיאורמות (המשפטים) של כלכלת הרווחה’. האחת - שיווי משקל כללי של שווקים בעלי תחרות מושלמת מבטיח חלוקה ‘אופטימאליות פארטו’ של משאבים; השנייה - לכל מצב ‘אופטימאלי פארטו’ ניתן להתאים שווי משקל של השווקים התחרותיים. בעוד משמעות המשפט הראשון ברורה למדי, מן הראוי להבהיר את משמעות המשפט השני. משפט זה נועד להבטיח ניתוק של שאלות היעילות משאלות הצדק החברתי, או במילים אחרות – הוא נועד לשמר חלוקת משימות שגרתית בין הכלכלה (היעילות) לבין הפוליטיקה (הצדק). ההחלטות הפוליטיות יכולות לקבוע רמות שונות של שוויון או אי-שוויון בחברה מבלי שהדבר נוגע לקיומה של כלכלת שוק; זו מצידה מייצרת רק דבר שהוא אוניברסלי ונייטרלי מבחינה פוליטית: יעילות. מערכת של שווקים חופשיים יכולה, אם כן, להיתפס כטוב בפני עצמו, לאור העובדה שעליונותה בניהול משאבים נתמכת במשפטים מתמטיים. אבל, יותר דיו ויותר זמן בוזבזו על ערעור המשפטים הללו מאשר על הוכחתם ובניגוד לאחת האמונות הנפוצות ביותר ביחס ל”מדע” הכלכלה, האורתודוקסיה הכלכלית הוכיחה בבירור שהמכניזם של התחרות החופשית אינו מסוגל להבטיח שימוש יעיל במשאבים.

ראשית כל - התחרות החופשית אינה מייצרת שוק תחרותי, היא מייצרת מלחמה. התיאוריה המיקרו-כלכלית שופעת במיוחד בכל הקשור למכשולים העומדים בפני התחרות שנולדו כתוצאה מן התחרות החופשית עצמה (מונופולים טבעיים, חסמי כניסה, עמדת שוק דומיננטית, וכו’). למעשה – שווקים בעלי תחרות מושלמת פשוט לא קיימים. כדי רק להתקרב אפילו לתנאים שמעודדים את הצדדים החיוביים בתחרות יש צורך במכלול כללים נוקשים ובגופי פיקוח. על-כן, רק תחרות מוסדרת מייצרת שוק תחרותי שהינו, איפוא, מוסד חברתי התלוי באופן הדוק ביעילות המשפט, הצדק, או במילה אחת – המדינה.

השוק נתפש כיעיל יותר מהמדינה ביצירת טובין סחירים בדיוק משום שהיעילות היא המדד המוחלט להערכת ביצועים במצב של תחרות, ומכאן נטיית הכלכלנים לתת עדיפות למדדים אלו על-פני שאר הערכים האנושיים (שלום, צדק, בריאות, שימור הסביבה ועוד). ערכים אנושיים אלו נותרים למעשה תמיד בגדר תחום ההתערבות הלגיטימי של ההחלטות הציבוריות.
זאת עוד - כבר במסתו של אדם סמית ‘על עושר העמים’, בשנת 1776, מופיעה האינטואיציה לפיה טובין מסויימים מהווים חלק מ’חובות הנסיך’, (קרי – הממשל/השלטון) כיוון שהצריכה שלהם היא קולקטיבית וקיים קושי להבטיח את מימונם באופן פרטי. עם זאת, רק בשנות ה-40 וה-50 של המאה ה-20 נוצרה תיאוריה של ‘הטובין הציבוריים’ (סמואלסון). מאז, נהוג להגדיר ‘טובין ציבורי טהור’ כ’נטול תחרות’ (נצרך באופן קולקטיבי, וצריכתו של אדם אחד אינה משפיעה על צריכתו של אדם אחר) וכ’נטול בלעדיות’ (בלתי-אפשרי או בלתי רציונלי לשוללו ממי שאינו מוכן לשלם על השימוש בו). לכן, האוויר, הביטחון, המשפט, ואף התאורה הציבורית, למשל, מהווים טובין ציבוריים טהורים; למרות התועלת האינדיבידואלית והחברתית הגבוהה שלהם, גופים פרטיים לא יוכלו לגבות תשלום בגינם ממי שיבקש להנות, ללא תשלום, מן השרותים הקולקטיביים נטולי הבלעדיות (’בעיית הטרמפיסטים’). כדי להתגבר על בעייה זו, חיוני להקים רשות ציבורית בעלת סמכות גביית מסים.

יעילות פרטית ויעילות ציבורית

חסרונותיו של השוק אינם נעצרים כאן. השוק נכשל גם ביצירת טובין נוספים, פרטיים ופרטיים למחצה, בגלל בעיית ה’החצנה’. ‘החצנה’ היא התוצאה שיש להחלטתו של פרט על רווחתם של האחרים, מבלי שיש ביכולתו לשלב כראוי תלות זו לתוך תחשיבו הכלכלי. כך, למשל, השקעת הפרטים בחינוך היא, כמובן, בעלת החצנות חיוביות על החברה (יצרנות רבה יותר, צמיחה גבוהה יותר…). ואולם, בהיעדר תמריצים מפורשים בהקשר זה, הם אינם מתחשבים בכך בהחלטותיהם. האדישות להחצנות קיימת, למרבה הצער, גם כאשר הן שליליות (יצירת מטרדים, זיהום). כבר בשנת 1920 הוכיח PIGOU את אוזלת ידו של השוק במקרים אלו: בני-האדם מחליטים מה לייצר בהתחשב בעלות הפרטית עבורם, ולא בעלות החברתית שהיא שילוב של עלות פרטית בתוספת ההחצנות. כתוצאה מכך, נוצר תת-ייצור של טובין בעלי החצנות חיוביות (חינוך, בריאות̷ ועודף ייצור של מטרדים.

מן האמור לעיל, הסיקו מרבית הכלכלנים את מה שניתן לכנות ‘דוקטרינת המתחם הפרטי’: מצד אחד, עומדים הטובין הפרטיים שמצויים, ברובם, תחת ניהול פרטי; ומצד שני, ישנם מקרים ייחודיים או טובין שהם ציבוריים באופן טבעי, המחייבים התערבות מצד המדינה. השוק נותר, לכאורה, המערכת הטובה ביותר, בתנאי שמשלימה אותו ‘מדינה מינימלית’ שמתערבת רק במקרים הספציפיים שבהם השוק אינו יעיל. למרבה הצער, זהו פתרון פשוט מדי. התפיסה המפרידה בין המתחם הפרטי למתחם הציבורי אינה מחזיקה מים.

ב-1956 הוכיחו לאנקסטר וליפסי את המשפט של מיטביות מסדר שני: אם התנאים הנחוצים ל’אופטימליות פארטו’ אינם נוצרים במגזר יצרני אחד, הם לא יאפשרו את השגתו של אותו אופטימום גם במגזרים האחרים. מבחינה מעשית, משמעות הדברים היא שמן הרגע שבו התערבות המדינה היא חיונית לחלוטין ביחס לטובין ציבוריים מסויימים, הדבר מוביל להוצאות ציבוריות ולמיסוי, שיוצרים עיוות בהחלטותיהם של שאר הפרטים בחברה, ובכך מונעים ממנגנוני התחרות להבטיח הקצאה יעילה של משאבים. במילים אחרות, תנאי התחרות המושלמת יכולים להבטיח מיטביות רק אם יש ביכולתם לנהל ביעילות את מכלול הפעילויות האנושיות. ואולם אם לא ניתן למלא אחר תנאים אלו באופן מלא - וכאמור לעיל, לא תיתכן תחרות מושלמת - מוטב שלא למלאם כלל!

יעילות וצדק

ישנה סיבה עמוקה יותר לערער על ‘דוקטרינת המתחם הפרטי’ - גם אם מסכימים שהשוק יעיל יותר, במובן פארטו, בניהולם של טובין פרטיים (”מתחרים” ו”בלעדיים”), ניתן להכפיפם לחוקי השוק בלבד, רק אם המשפט השני של כלכלת הרווחה ממומש באופן מלא, קרי - רק אם שאלת הצדק ושאלת היעילות אינן תלויות זו בזו. ופה קבור הכלב: התיאוריה הניאו-קלאסית הצליחה להוכיח את המשפט הזה רק משום שהשחקנים שבהם היא מתחשבת אינם בני-אדם אמיתיים, אלא ישויות מופשטות המקבלות החלטות ומחליפות ביניהן כספים ונכסים. כל טיעון שיתחשב במציאות האנושית, ולו הבנאלית ביותר, לא יוכל להפריד בין שאלת הצדק לבין שאלת היעילות, שהרי כל החלטה שנתקבלה לכאורה רק מתוך שיקולי יעילות מעוררת, מיניה וביה, שאלות של צדק: מן הרגע שבו היא משנה את רווחתו של אדם אחד בלבד, תמיד ניתן יהיה לסבור שדווקא שיפור רווחתם של אנשים אחרים אמור להתבצע קודם.

כאן ניתן לראות את מגבלותיו של מדד היעילות במסגרת השוק שמציעים הכלכלנים: ראשית, הואיל וכל פעולה עשויה לחולל תחושת רווח או הפסד בקרב בני האדם, כל המצבים הם אופטימליים במובן פארטו כל עוד לא ישתנו; אף פעם לא ניתן לבצע שינוי שלא יפגע ברווחתו של לפחות אדם אחד. שנית, דומה שהניסיון ההיסטורי מצביע על כך שככל שהשוק מתמסר לעצמו, כך הוא יוצר ומגדיל פערים בכך מפר את אופטימום פארטו. שלישית – כיוון שהמדד היחיד של השוק הוא יעילות, כל המדדים האנושיים נותרים בידי הרשות הציבורית. כך, בנסיונה להגדיר את קווי המתאר של התחום המיועד להחלטות הפוליטיות, מוחקת הכלכלה למעשה את הגבולות שבין הטובין הפרטיים לבין הטובין הציבוריים.
מכאן שהשוק לא יכול להיות יעיל ללא רגולציה ציבורית, וההחלטות הפרטיות אינן יכולות להוביל לרווחה הכללית ללא חסותן של ההחלטות הציבוריות.

http://www.mof.gov.il/budget2005/bud2005.pdf - הפעם, גם לאור מחסור באתרים עבריים רלוונטיים (הציבור מוזמן להציע), כמה מלים על המופע השנתי של אגף התקציבים: נתניהו בטלוויזיה זה נהדר, אבל הדבר האמיתי הוא התיאור הדמגוגי של תקציב המדינה באתר משרד האוצר (כאשר רוחו (ואף ניסוחיו) של נתניהו שורים על כל פסקה). כך מסתבר שתקציב השנה מופנה ל”חיזוק חברתי” (לכן מקצצים שוב בקצבאות, מייקרים את המים ואת התחבורה הציבורית, משפרים את ‘גמישות שוק העבודה’ באמצעות הפיכת עובדי חברות כ”א לעבדים מודרניים ומוסיפים רק 40 מיליון ₪ - טיפה בים - לחיזוק “מגזר המיעוטים”); ל”רפורמות” מקיפות (הפרטות, הפרטות ועוד הפרטות – מיישום דו”ח דוברת דרך הקמת קופת חולים פרטית למטרות רווח והפרטת מוסדות למפגרים ועד בתי הזיקוק שיינתנו לאחים עופר); ולהורדת נטל המס (13 מיליארד ₪ (!!) ב-3 שנים שרובם הגדול מגיעים במתנה לעשירונים העליונים (בתפריט הפעם – הצמצום השנתי בתשלומי המעסיקים לביטוח הלאומי ופטור ממס לתאגידים רב-לאומיים המשקיעים בפריפריה)). כרגיל, היצירתיות האמיתית מתגלית בפרטים הקטנים, כאשר השנה מככבת הטלת מס על הנפקת תעודות זהות (דרך מתוחכמת להדרת העניים מן הפוליטיקה שיוכלו, עם זאת - בשם “חופש הבחירה הצרכני” - לשמור על מספר הטלפון הנייד שלהם בעת מעבר בין ספקים). אם שמים לרגע את הציניות בצד, יש משהו מדכא בכך שמשרד ממשלתי מרכזי - שכנאמן הציבור ניתן היה לצפות ממנו לשקיפות ולאמינות - מלהטט במילים כסוחר רהיטים ממולח. אורוול מחכך את ידיו בהנאה.

http://www.inequality.org – “מרכז אדווה” האמריקאי הזה הוא מהאתרים הקלאסיים בז’אנר (אין ספק - האוריינטציה האמריקאית הכמעט בלעדית של האתרים הזרים הנסקרים במדורנו היא מעצבנת. שלוש תשובות: (1) מגבלות השפה (2) ההגמוניה האמריקאית הגלובלית לא פסחה גם על האינטרנט (3) למי שבכל זאת מוכן לאתגר – “מרכז אדווה” הצרפתי מחכה לכם באתר המצויין http://www.inegalites.org). בצד מאמרים ודיווחים שוטפים, ניתן למצוא באתר הזה מבחר של טבלאות הממחישות באופנים שונים עד כמה עמוק הקיטוב המעמדי בארה”ב (5% מהאוכלוסיה מחזיקים ב-60% מהעושר, 4 העשירונים התחתונים מחזיקים ב-0.3%!), והמלמדות עד כמה מסוכן הכיוון שאליו צועדת בגאון החברה הישראלית. כמו-כן, יש באתר אוסף גדול של מאמרים המכסים היבטים שונים של אי-השוויון; בלוג בעניינים חברתיים א-לה “העוקץ”; ואוסף גדול של קישורים לכל המי ומי בתחום העוני. אטרקציה מעניינת נוספת שאפשר למצוא באתר היא אוסף עצום של ציטוטים, “קצות קרחוניים” באופיים, בנושאי עושר, עוני ומה שביניהם (”מאחורי כל עושר גדול עומד פשע” (באלזאק), “או דמוקרטיה, או עושר גדול המרוכז בידי מעטים. שתי האפשרויות אינן יכולות לדור יחד בכפיפה אחת” (השופט העליון לואי ברנדייס), “אם חברה חופשית אינה יכולה להציל את העניים הרבים, היא אינה יכולה להציל את העשירים המועטים” (ג’ון קנדי), “כסף הוא אהבתי הראשונה, האחרונה והיחידה” (איש עסקים אמריקאי)). לא אלמן ישראל (אם זה מנחם מישהו).