ובכן, דאבליו ניצח.
השאלה הבלתי-נמנעת - האם זה טוב ליהודים - אכן עלתה מיד לסדר היום ודווח אף על פרצי שמחה מכיוון לשכת ראש הממשלה. הדיווח העיתונאי אצלנו התמקד כצפוי בשאלות המדיניות-בטחוניות – פלסטין או איראן. אדם קרוב אצל עצמו, כמובן, אך במקרה זה, נקודת העיוורון – היעדרו של דיון בהשלכות החברתיות-כלכליות של הבחירות בארה”ב – בולטת במיוחד: בשיח הציבורי בישראל, השאלות הכלכליות נתפסות כ”מקצועיות” והדיון בהן רווי באכסיומות כלליות אודות משק חופשי וצדק חברתי [למי שזוכר את הג’ינגל הבלתי-נשכח של הליכוד], גלובליזציה ואמריקניזציה. זה חבל, שכן הויכוח הכלכלי היה נוכח בבחירות הללו – תכניתו של קרי להרחיב את היקפו של ביטוח הבריאות, תכניתו של בוש להפריט את מערכת הביטוח הלאומי או שאלת “בריחת” המשרות אל מעבר לים בעקבות תהליכי הגלובליזציה. הצגה מעמיקה יותר של סוגיות אלו תסייע לחדד ולהבין טוב יותר תהליכים המתחוללים גם אצלנו, בייחוד אם מביאים בחשבון שרעיונות ומודלים שמוצאם בארצות הברית מיובאים לכאן באופן שיטתי (וע”ע רק בשנים האחרונות – תכנית ויסקונסין או הפרטת בתי הסוהר). גם תכניות קיצוץ המיסים של בוש – מדיניות “ניבור הוד” שלו (רובין הוד במהופך) שלוקחת מהעניים ונותנת לעשירים – היא המצע הרעיוני שעליו מוגשות לנו השכם וערב תכניותיו של ביבי להקל בנטל המס, למרות שהוא נמוך מאשר במרבית המדינות המתועשות.

מאמר אחד בכל זאת עסק בהשלכות הכלכליות של נצחון בוש. בין התובנות השונות, הסתמיות משהו, של המומחים שרואיינו, ראוי להביא בכל זאת שתיים. וכך קובע פרופ’ רפאל בר-אל מאוניברסיטת בן-גוריון:

“לגבי קרי, אני משוכנע שאם הוא היה נבחר, הוא היה מחמיר את המצב הכלכלי עוד יותר מבוש. קרי הבטיח לבוחרים שלו רפורמות חברתיות בכיוון של סגירת פערים: הוא הבטיח להעלות את שכר המינימום, כמו שקלינטון עשה, ולהנהיג ביטוח בריאות ממלכתי. אני לא יודע אם הוא התכוון לקיים את הבטחותיו, אבל אני בטוח שרפורמות כאלה רק היו מגדילות את הגירעון הכפול ומגבירות את חוסר האיזון וחוסר היציבות הכלכלית. בוש, לעומת זאת, לא יעלה על דעתו רפורמות חברתיות…”

ואילו האנליסט גלעד שמעוני מתמצת את כל התורה על רגל אחת:

“בוש נתפש כאחד שהעסקי יקר לליבו, משהו כמו נתניהו אצלנו. מרבית החוקים שבוש יזם נתפשים כרעים לציבור הרחב וטובים לסקטור העסקי, ואילו הדמוקרטים נתפשים כטובים לציבור ורעים לעסקים. ברור שהשווקים מגיבים בחיוב להיבחרו של בוש.”

אתה הבנת את זה, ברוך? האפשרות שניהול מדיניות כלכלית אנושית והומנית יכולה לסייע בדרך כלשהי בשיפור המצב החברתי, ובכך לתרום גם לשיפור המצב הכלכלי, איננה אופציה קיימת בשיח הכלכלנים המונטריסטי המקדש את הגרעון. העלאת שכר המינימום והנהגת ביטוח בריאות ממלכתי מחמירות את המצב הכלכלי. במצב דברים כזה, הגיוני לתמוך באופן מוצהר במדיניות שהיא “רעה לציבור הרחב”. הלא כן?

כאן ושם – מי שטוב לסקטור העסקי הוא “טוב” ומי שטוב לכל השאר הוא “רע”. כמו שאמר פעם ראש ממשלה בישראל – אולי צריך להחליף את המומחים.

בצד ביקורת נקודתית נוקבת וחיונית כנגד ‘גזירות’ התקציב השונות, צריך לנסות ולערער את הנחות היסוד שעליהן מבוסס התקציב. תפקידם של הפעילים החברתיים הוא לנסות ולהראות כיצד קורסים הבניינים הכלכליים שבונה האוצר, על-פי הנחות היסוד שלהם עצמם.
הצעת התקציב לשנת 2005 היא הזדמנות מצוינת לאמץ את הרעיונות שעלו במאמרו המבריק והמפוכח של אריה קרמפף ‘התנועות החברתיות והכלכלנים’ (’חברה’, גיליון 15). קרמפף מציע, בעקבות הסוציולוג הצרפתי, פייר בורדייה - לכונן ברית, מוגבלת באופיה, בין תנועות חברתיות לבין כלכלנים ‘ממסדיים’. זאת, מתוך הבנה כי המאבק החברתי המרכזי בימינו הוא המאבק על התודעה ועל דעת הקהל, וכי שינוי חברתי יוכל להתרחש רק מתוך שילוב בין צרכים ממשיים לבין תיאוריה כלכלית שתעניק לדרישות ‘חברתית’ תוקף וסמכות ‘מדעיים’. קרמפף טוען, למעשה, שבעידן התקשורתי שבו אנו חיים, האמירה כי “התודעה קובעת את ההוויה” תקפה לא פחות, אם לא יותר, מן העמדה המרקסיסטית הקלאסית ההפוכה. המהלך המורכב שאותו הוא מציע – שימוש ב”אובייקטיביות” של כלכלנים ושל “מדע” הכלכלה, מתוך מודעות לכך שאינה אובייקטיבית ואינה מדעיות – הוא, כפי שהוא כותב בסוף מאמרו, “כלי פוליטי שהתנועות החברתיות יכולות וצריכות לעשות בו שימוש במאבקם מול התאגידים וכוחות השוק החופשי”.

תקציב 2005 מזמן, אפוא, אפשרות לפעול בדרך שמציע קרמפף. בצד הביקורת המתבקשת כנגד ה’גזירות’ – קיצוץ הקצבאות, הרעת תנאיהם של עובדי חברות כוח האדם, הקלות המס לעשירונים העליונים, המשך הפרטת שירותי הרווחה – צריך לנסות ולערער את הנחות היסוד שעליהן מבוסס התקציב, הנחות שמכתיבות את ‘המחשבה האחידה’, שמרדדת את הדיון הציבורי בנושאים הכלכליים-חברתיים לכדי בליל של סיסמאות קרב חלולות (’שוק חופשי’, ‘ממשלה אנטי-חברתית’). הפעילים החברתיים צריכים להתמקד בערערו מבנה התקציב כולו והנחות היסוד שלו.

הכשלים שאינם סמויים מן העין

המחשה לאופן שבו ניתן ליישם את הצעתו של קרמפף ניתן למצוא, למשל, במאמרו של הכלכלן יעקב איש שלום שפורסם לאחרונה במדור הכלכלה השמרני של ‘הארץ’ (הארץ, 22.8.2004). לטענתו של איש-שלום, כלכלן ממסדי למדי, לא רק שאין עדות לכך שהמדיניות הכלכלית שנוקט נתניהו משפיעה על יציאת המשק מהמיתון, אלא שהיא גם גורמת באופן ישיר להעמקת האבטלה באמצעות קיצוצים במגזר הציבורי (פיטורי עובדי מדינה); קיצוץ בתשלומי ההעברה (מרבית מקבלי הקצבאות אינם משתלבים במעגל העבודה); ריסוקו של חוק ביטוח אבטלה (הקטנת סיכוייהם של המובטלים הכרוניים לחזור לשוק התעסוקה); והורדת המיסים (העניים כמעט ולא נהנים מכך). איש שלום מבקר בחריפות את הממשלה על שאינה מטפלת בבעיית האבטלה באופן ממוקד ומיידי ועל שהיא מטילה את יהבה הבלעדי לפתרון בעייה זו על הצמיחה הכלכלית שאינה ודאית, ושמכל מקום צפויה להיות, בדומה לשנת 2000, ‘צמיחת היי-טק’ שלא תפתור את בעיות התעסוקה למרבית המובטלים. הוא קורא לממשלה לנקוט מדיניות אקטיבית בתחום שוק העבודה – הרחבת ההכשרה המקצועית, ייקור העסקתם של מהגרי עבודה, תמיכה במפעלים המצויים בקשיים זמניים ועוד. לדבריו, “זו אינה תמיד מדיניות ‘יעילה’, ואולם גם משק עם שיעור אבטלה של 11% אינו משק יעיל”.

מאמר זה מהווה דוגמא נהדרת משום שהדיון הביקורתי השגור – גם ב’חברה’ - היה נוטה לחשוף בקלות את הנהנים ממדיניות האוצר (ההון הגדול) ולהצביע על המטרות של נקיטת מדיניות תאצ’ריסטית היוצרת – באופן מכוון – אבטלה המונית (חוסר ביטחון תעסוקתי שמביא להורדת עלות העבודה). כל זה, כמובן, נכון מאוד, וגם חשוב שייאמר וייכתב שוב ושוב. אבל זו לא בהכרח טקטיקה מועילה. מוטב להיות חכם מאשר להיות צודק, ועל-פי התיזה של בורדייה וקרמפף, דווקא שימוש בטיעונים “נייטרליים” – ועל-כן גם בעלי הילה של “מדעיות” - מסוג אלו שבהם משתמש איש שלום יכולים לשכנע גם מי שרחוק מהדיון ה’חברתי’.

דוגמא אפשרית נוספת היא קעקוע הילתה של ‘התחרות החופשית’. גם כאן, ניתן לנסות ולחשוף את בעייתיותו של המושג הזה, לשיטתו שלו (ראו באופן כללי לעניין זה את תרגום מאמרו של ז’אק ז’נראו ‘יעילות זה לא הכל’, ‘חברה’, גיליון 15). ראשית, באמצעות הבלטת קיומו של מוסד הממונה על ההגבלים העסקיים, תפקיד שעצם מהותו – הסדרה מדינתית של התחרות החופשית - משקפת את הסתירה הפנימית של תיזת ‘היד הנעלמה’. שנית, באמצעות איזכור אינספור דוגמאות שמצביעות על כשלי התחרות ועל פגעי המונופוליזציה, דווקא בשווקים הנחשבים בעיני הציבור לתחרותיים ביותר. כך, למשל, החלטתו של השר אולמרט לבטל את “דמי הקישוריות” שגובות חברות הסלולאר (ה”מס” שאנחנו מאלצים לשלם לחברת הסלולר שלנו על שדיברנו עם מנוי של רשת אחרת או עם טלפון של בזק) והתגובה של החברות להחלטה זו; או הידיעה (’הארץ’, 19.9.2004) שלפיה כל חברות הסלולאר מעגלות את מחירי השיחות כלפי מעלה, באופן המגדיל את רווחיהן – העצומים גם ככה – ב-265 מיליון ₪ בשנה. דוגמאות נוספות – מחירי העמלות בבנקים, תעריפי חברות הביטוח (שמנהליהן הורשעו לפני שנים אחדות בקרטל) וכיוצא באלה – יכולות אף הן להמחיש שתחרות חופשית אין כאן.

וגם בעולם…

בצד ההסתייעות בכלכלנים מן הזרם המרכזי, צריך להצביע גם על אופני פעולה אלטרנטיביים במקומות אחרים בעולם. הדבר מחייב, כמובן, איסוף מידע והתעדכנות במתרחש בארצות אחרות, ואולם דומה שבעידן האינטרנט אין זו משימה בלתי-אפשרית. קחו, למשל, את בריטניה של טוני בלייר. לא, אל תמשכו בכתפיים באנפוף חסר סבלנות על ה’ניו לייבור’ שהוא בעצם מסווה לניאו-ליברליזם פרוע. הנתונים (כפי שהם מובאים בכתב העת Alternatives Economiques מחודש מאי 2004) מצביעים על כך שהחל משנת 2000 ביצעה ממשלת בלייר (שעד אז אכן קיצצה ללא רחמים בהוצאות הציבוריות) פניית פרסה חדה ואימצה מדיניות קיינסיאנית מובהקת. ממשלת בלייר הזריקה דם (ציבורי) חדש לכלכלה הבריטית ואפשרה לה לחמוק במידה רבה מן המיתון הכלכלי השורר באירופה: ההוצאות הציבוריות גדלו בין השנים 1999-2004 ב-37%, כאשר ההוצאה הציבורית על תחבורה גדלה ב-114% (לרבות הלאמתן המחודשת של מסילות הברזל והרכבות, בעקבות הכישלון הקולוסאלי של הפרטתן), על חינוך ב-85%, על בריאות ב-58%, על איכות הסביבה ב-49% ועל תעסוקה ופנסיה ב-43%!! החל משנת 2000, גדל מספר העובדים המועסקים בשירות הציבורי בכ-100,000 מדי שנה ושכר המינימום עלה באותה תקופה בכ-20%. (במאמר מוסגר, כדאי להזכיר כאן כי חלק ניכר מהכספים שהופנו להרחבת השירותים הציבוריים נבע מן התקבולים האדירים - כ-30 מיליארד אירו - שנתקבלו תמורת מכירת הרישיונות עבור תדרי הרשתות הסלולריות. זהו נתון ראוי לציון מיוחד, אם זוכרים שחברת ‘סלקום’ קיבלה חינם אין כסף את הרשיון שלה – רשיון להדפיס כסף - תודות לנדיבותה החלמאית, במקרה הטוב, של ממשלת רבין.)

בקיצור, האגדה המוניטריסטית – אותה מטפחים באדיקות כוהני אגף התקציבים - לפיה הגדלת ההוצאה הציבורית היא חטא בל יכופר ש”ייענש” על-ידי השווקים, אינה עומדת במבחן העובדות הפשוט. כך גם לגבי החלטת הנציבות האירופית להתיר למדינות החברות באיחוד האירופי לחרוג מיעד הגירעון ה”קדוש” (3%) של אמנת מאסטריכט, כאשר המשק סובל ממיתון מתמשך. ההחלטה באה על רקע מציאות שבה מדינות בולטות באיחוד, כצרפת וכגרמניה, שמו ללעג את “כלל שלושת האחוזים” שכן, כפי שכתב דווקא אברהם טל ב’הארץ’ (13.9.2004), “חוקי כלכלת המציאות חזקים מחוקי כלכלת המסמכים”. הוא אפילו מצטט מדו”ח קרן המטבע הבינלאומית – “מבצר האורתודוקסיה הכלכלית”, כדבריו - על המשק הישראלי: “… אם ההתאוששות הכלכלית ב-2004 תהיה חלשה מהצפוי אבל [הסיכוי] לחזרה לצמיחה ב-2008-2005 יהיה ריאלי, יש מקום לשקול סטייה מוגבלת מיעד הגירעון”.

נכון, תמיד יהיה מי שינסה לאבחן ולהסביר את ההבדל בין המשק הישראלי לבין משקים אחרים – משק קטן, הוצאות בטחוניות כבדות, תלות כלכלית בארצות הברית. שוב, גם כאן אין מקום לזלזל בכך אלא להמחיש בצורה עניינית – כפי שעושה בהצלחה רבה, למשל, ‘מרכז אדווה’ - את העיוותים החברתיים והכלכליים הכרוכים באימוצה של מדיניות ניאו-ליברלית.

בהיעדרו (הזמני, יש לקוות) של כוח פוליטי בעל משקל, המייצג תפיסות פוליטיות סוציאל-דמוקרטיות, הצורך ב”הכשרת קרקע” רעיונית מחייב אותנו להסיר את האיפור מעל הרטוריקה ה’מקצוענית’ של נערי האוצר. כלכלנים ‘מקצועיים’ ודוגמאות מהעולם הם כלים מרכזיים בדרך זו.

http://www.nivheret.org.il – תכנית נבחר”ת – נוער בונה חברה אחרת - עוסקת בחינוך תלמידים לצדק חברתי באמצעות שילוב של לימוד עיוני ועשייה קהילתית (ראו חברה גיליון מס’ 3). היא בוודאי עוד תזכה בפרסים מוצדקים. עד אז, אפשר להנות מן האתר שאליו הועלו כל מערכי השיעור העוסקים במגוון נושאים – החל ממעלות הצדקה של הרמב”ם דרך הצגת הדימויים הנשיים בפרסומות וכלה בשירי מחאה אקטואליים של “הדג נחש”. המערכים עצמם כתובים בצורה מקורית, בנויים היטב ותמיד מגרים למחשבה. עוד ניתן למצוא באתר אוסף של מאמרים אקטואליים בנושאי חברה וכלכלה (הלהיט השנה, באופן לא מפתיע – דו”ח דברת). האתר משמש גם כפלטפורמה לקשר בין משתתפי התכנית – מורים ותלמידים. “אחרי!” גירסת 2004.

http://www.tobintax.org.uk – ההמחשה החזותית שבראש האתר הזה - היקפו של שוק ההון העולמי שווה לערימת שטרות של 50 ליש”ט מכדור הארץ ועד לירח - מספרת את כל הסיפור: בשנת 1971 הציע הכלכלן ג’יימס טובין להטיל מס בן 1% על כל העסקאות הפיננסיות בעולם, שהכנסותיו ייועדו למיגור העוני בעולם. היום, כאשר ההון הספקולטיבי פוגע ללא רחם בכלכלות של מדינות, וכאשר מיליארדי בני-אדם חיים במחסור, קשה לחשוב על מס מוצדק יותר. באתר החכם הזה, המופעל על-ידי ארגון בריטי - אחד מני רבים הפועלים לקידום הרעיון – אפשר למצוא את כל המידע הקיים על המס וסגולותיו, לרבות סרטון הסבר קצר ואפילו משחק השקעות משעשע, שמדגים את פוטנציאל הנזק האנושי הרב שיש לתאוות הבצע הספקולנטית. אלא שפעם נוספת ניתן לראות שהחברה האזרחית יכולה רק לדחוף את הממשלות בכיוון הנכון – השינוי חייב להיות פוליטי (ואכן, צרפת חוקקה את חוק טובין בשנת 2001). האם גם השטרסלרים יאהבו את הפופוליזם הרובין הודי הזה?