לפני כ-4 שנים עתרו ארגוני זכויות האדם לבג”צ במטרה לבטל את הסדר העסקתם של מהגרי עבודה באופן המצמית אותם למעסיקיהם. בית המשפט קיבל את טענתם והורה למדינה לעצב אופן העסקה חדש ושונה במהותו תוך ששה חודשים.

מדברי השופט חשין:

“אכן, אין להימנע ממסקנה - מסקנה כואבת ומבישה - כי העובד הזר הפך צמית של מעסיקו; כי הסדר הכבילה על כל שלוחותיו סגר על העובד הזר סביב-סביב; כי הסדר הכבילה יצר מעין-עבדות בגירסה מודרנית. בהסדר הכבילה שהיא עצמה קבעה והשליטה, רצעה המדינה את אוזנם של העובדים הזרים למזוזת ביתם של מעסיקיהם, וכבלה את ידיהם ואת רגליהם באזיקים ובנחושתיים למעסיק ש”ייבא” אותם ארצה. לא פחות מכך. העובד הזר הפך מהיותו נושא למשפט - בן-אדם שהמשפט מעניק לו זכויות ומטיל עליו חובות - להיותו מושא במשפט, כמו היה מיטלטל בין מיטלטלין. ההסדר פגע באוטונומיה של העובדים כבני אדם, והלכה למעשה שלל מהם את חירותם. על-פי הסדר הכבילה היו העובדים הזרים למכונות-עבודה - בייחוד כך שהמעבידים התירו לעצמם, בניגוד לחוק, להעבירם מיד-אל-יד - והפכו להיותם כעבדים של ימי-קדם, כאותם בני-אנוש שבנו את הפירמידות או שחתרו במשוטים להסיע ספינות של האימפריה הרומית אל המלחמה.מה היה לנו שכך נוהגים אנו בעובדים הזרים, באותם בני-אנוש המרחיקים מביתם ונפרדים מיקיריהם כדי לְחַיּוֹת את נפשותיהם ואת נפשות משפחותיהם. כלימה תכסה את פנינו בראותנו כל אלה, וכיצד נחריש. כיצד זה שנשכחה מאיתנו הילכת הגר והרי טבועה היא בגוף תורת ההומניזם של היהדות בכל הדורות: “וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.” (שמות כב, כ). ופירש רש”י: “כל לשון גר, אדם שלא נולד באותה מדינה אלא בא ממדינה אחרת לגור שם”. הכיוֵון רש”י דבריו לענייננו? וכפירושו של א.ש. הרטום: “‘וגר’ - איש נוכרי השוכן בתוך עם ישראל שאין לו ידידים וקרובים אשר יבואו לעזרתו בשעת הצורך.” השיווה הכתוב נגד עיניו את העובדים הזרים? ועוד הורתה אותנו התורה: “וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.” (שמות, כג, ט). “ואתם ידעתם את נפש הגר”, כך מודיעה אותנו התורה. ופירש רש”י: “כל לשון גר, אדם שלא נולד באותה מדינה אלא בא ממדינה אחרת לגור שם”. הכיוֵון רש”י דבריו לענייננו? וכפירושו של א.ש. הרטום: “‘וגר’ - איש נוכרי השוכן בתוך עם ישראל שאין לו ידידים וקרובים אשר יבואו לעזרתו בשעת הצורך.” השיווה הכתוב נגד עיניו את העובדים הזרים? ועוד הורתה אותנו התורה: “וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.” (שמות, כג, ט). “ואתם ידעתם את נפש הגר”, כך מודיעה אותנו התורה. ופירש רש”י: “את נפש הגר - כמה קשה לו כשלוחצים אותו”. האמנם ידענו את נפש הגר? אתמהה.”

להורדת פסק הדין המלא (קובץ וורד)

אכן ימים יפים…

כל הפוליטיקאים מושחתים, וכך גם מפלגת העבודה.

הלוך המחשבה המקופל במנטרה של נהגי המוניות שהולכת ותופסת אחיזה במקומותינו - “כולם מושחתים” - מושחת ומשחית כשלעצמו. יש בו משום ביטול מוחלט של כל שיפוט, הוא מייצר ייאוש ופאסיביות, ומרחיק אנשים ישרים וראויים מכניסה לפוליטיקה. האם ניתן לטעון ברצינות שמי שהורשע בדינו (עומרי שרון, נעמי בלומנטל) מושחת באותה מידה כמו מי שכלל לא הוגש נגדו כתב אישום??
לגבי עמיר פרץ, כדאי לציין עובדה אחת – מדו”ח שפרסם לאחרונה מבקר המדינה בנושא התרומות בפריימריס, התברר שפרץ קיבל את הסכום הנמוך ביותר – 285 אלף שקל. הוא מבין שמבחינה דמוקרטית, עדיף שמיליון איש יתרמו לך שקל, מאשר שאיש אחד (סיריל קרן? דני אברמס? מרטין שלאף? אריה גנגר? רון לאודר? או שמא ארקדי גיידמאק?) יתרום לך מיליון. גם הסקרים מצביעים על כך שהציבור סובר שמפלגת העבודה היא הרשימה הנקייה ביותר מבחינת טוהר המידות.

המשק היה על סף קריסה כלכלית, ולכן מדיניות הקיצוצים היתה מוצדקת. כשאין לי כסף אני לא ממשיך לבזבז כי בסוף הבנק יחסום לי את החשבון. הוא הדין לגבי הממשלה.

המדיניות הכלכלית של ביבי ושל אולמרט היתה כרוכה בקיצוצים אינספור בתקציבי החינוך (16 קיצוצים בתקופת לבנת!) והרווחה והבריאות. כשמקצצים תקציבים, הצרכים לא נעלמים: עדיין צריך ללמוד, עדיין צריך תרופות. לכן מה שקורה הוא שחינוך ובריאות הופכים לסחורה בשוק – מי שיש לו כסף קונה אותם, מי שאין לו נשאר מאחור (אם הוא נשאר בחיים). כך, למשל, שליש מהאנשים מוותרים על טיפול רפואי בגלל שאין להם כסף. זה הכל תוצאה של מדיניות כלכלית. זו לא גזירת גורל.
ממשלה אינה משק בית – זה אחד השקרים הגדולים של לימודי הכלכלה של ימינו. לממשלה מותר להכנס לגירעון שכן בניגוד לאוברדרפט של משק בית, גרעון ממשלתי גם יכול לייצר מקומות עבודה שיגדילו את הכנסות המדינה ממיסים ולכן גם את הכנסותיה [בעניין זה אני ממליץ מאד על ספרה של אסתר אלכסנדר ז”ל “כוח השוויון בכלכלה”]. זוהי אחת מתרומותיו של הכלכלן קיינס, אחד מגדולי הכלכלנים של המאה ה-20, וגם הכלכלנית אסתר אלכסנדר ז”ל כתבה על כך רבות בספרה החשוב “כוח השוויון בכלכלה”.

המדינה לא יודעת לנהל. עדיף להפריט את השירותים הציבוריים והחברות הממשלתיות.

החשמל בישראל הוא בין הזולים בעולם ורמת השירות – מצויינת. רכבת ישראל – טובה מאוד. רש”ת – יכולה להשתפר. ניהול ממשלתי-ציבורי יכול להיות טוב ויכול להיות רע. כך גם ניהול פרטי. היכן יש תחרות במשק? בין פלאפון לסלקום (אותו מחיר לזמן אוויר)? בין סונול לפז (אותו מחיר לליטר דלק)? בין בנק הפועלים לבנק לאומי (אותו גובה עמלה)? יעילות ותחרותיות אינה נובעת בהכרח מהפרטה. וגם כשמפריטים יש המון דרכים אפשריות להפריט. בישראל בוחרים תמיד את הדרך שממקסמת את רווחי בעלי ההון על חשבון טובת האזרחים. ישראל היא גן-עדן לאוליגרכים (באים, קונים קבוצת כדורגל ומקבלים סיבוב מראש העיר במכונית), וההפרטות פה נעשות כמעט תמיד במחירי סוף עונה (אל-על נמכרה במחיר מטוס אחד!!!) לטובת אילי-הון, בדרך-כלל חברים קרובים של ביבי או של אולמרט (או של שניהם). שלא לדבר על הטירוף שבהפרטת שירותים חברתיים שבו החל ביבי ואולמרט המשיך בגאון – תכנית ויסקונסין או הפרטת בתי הסוהר [קדימה תומכת בהמשך ההפרטה הזו]. היחידים שמרוויחים מהפרטת השירותים האלו הם הזכיינים שגוזרים קופון. הציבור הרחב רק מפסיד. דוגמא קלאסית היא הפרטת שירות התעסוקה.
מגיע לכולנו – בני ה-30-45 שעובדים כמו חמורים, מגדלים ילדים והורים, משלמים מיסים, עושים מילואים, ובקושי מספיקים לנשום ולגמור את החודש - יותר בטחון תעסוקתי. מגיעה לכולנו פנסיה. מגיעה לנו תקווה. מגיע לנו שינוי. המדיניות הכלכלית והחברתית שמתנהלת בארץ בעשורים האחרונים, ובחמש השנים האחרונות בפרט, פועלת לטובת העשירון העליון בלבד. מעמד הביניים – המעמד היצרני, הפעיל, הבסיס האמיתי של החברה והדמוקרטיה הישראלית – קורס בשקט. הגיע הזמן לעצור ולהחליף את הנהג.

האם על משלמי המיסים לממן את העניים שגזרו את העונים על עצמם ועל ילדיהם מתוך בחירה?!

ילד עני הוא ילד עני הוא ילד עני. לא משנה אם הוא חרדי או ערבי או צ’רקסי. המצב שבו אחד מכל שלושה ילדים – אחד מכל שלושה ילדים (הכי הרבה בעולם המערבי, אפילו יותר מארה”ב) – חי מתחת לקו העוני הוא מביש. אפשר להאשים עד מחר את ההורים שלהם, עדיין, יש לנו מחוייבות כלפיהם כחברה. חוץ מזה, ריבוי ילדים ועוני זו לא רק המצאה שלנו. עוני הוא אי היכולת לתכנן משפחה, עוני הוא חוסר-השכלה, עוני הוא חוסר אונים. השאלה הקשה על כן היא לא למה העניים ממשיכים ללדת ילדים, אלא מדוע גם משפחות קטנות עם ילד אחד או שניים נכללות במעגל העוני ואינן מסוגלות לפרנס את עצמן (41% מהעניים הם אנשים עובדים. לא פרזיטים ולא בטיח. אנשים במדינה הזו עובדים כמו משוגעים ולא מצליחים לחיות בכבוד). לכן, טיפול אמיתי בעוני חייב להתחיל בשינוי התנאים שאליהם נולד העני: הבטחת דיור הוגן ומקצוע סביר, שבירת מעגל הקסמים של הקשר בין הכנסה, השכלה ומוצא של ההורים לזו של הילדים. בשביל זה צריך מערכת חינוך טובה יותר, כיתות קטנות יותר, מורים שחוקים פחות. כך גם לגבי המובטל – צריך שכר מינימום נורמלי, פנסיה, מעונות יום לילדים…רק אחרי שהחברה לוקחת אחריות, אפשר וצריך לדבר על האחריות האישית של היחיד.

העלאת שכר המינימום מסוכנת למשק. היא תמוטט מפעלים ותגדיל את האבטלה.

מפלגת העבודה מציעה להעלות את שכר המינימום ל-1000 דולאר, באופן מדורג, תוך שלוש שנים. העלאת שכר המינימום מעלה אנשים מעל קו העוני אבל היא גם מזרימה כסף לכלכלה, מגדילה ביקושים ומייצרת צמיחה. חתן פרס נובל לכלכלה ג’וזף שטיגליץ תומך בכך. לאחרונה אפילו נשיא התאחדות התעשיינים הביע תמיכה ברעיון כך, ואפילו ב”גלובס” ובדה מארקר פורסמו מאמרים אוהדים בעניין.

למה לא שמענו את מפלגת העבודה בממשלה הקודמת כאשר תוכניותיה המדיניות בוצעו והדבר היחיד עליו יכלה להלחם היה סדר העדיפויות הכלכלי?

מפלגת העבודה שישבה בממשלת שרון היתה מפלגה אחרת. עובדה שהדבר הראשון שעשה פרץ כשנבחר היה לצאת מהממשלה. בנוסף, מאז עזבו אותה אנשי ימין כלכלי (פרס ורמון) והצטרפו אליה אנשי מרכז-שמאל כלכלי (ברוורמן, יחימוביץ’, אלבשן). אין ספק שכיום מדובר במפלגה שונה לגמרי, סוציאל-דמוקרטית. אפשר לראות זאת במצע שלה, לא רק הכלכלי אלא בכל התחומים – חינוך, בטחון פנים, תרבות, משפט, מעמד האשה, נכים, הון ושלטון.

האם מפלגה שרוב תומכיה המסורתיים מגיעים מהמעמד הבינוני –גבוה יכולה לשנות את עורה? האם מפלגה שעמוד השדרה המרכזי והמסורתי שלה רחוק מאוד מכל מה שמריח מזרחי ומעמד בינוני נמוך ואפילו סולד מאלו ואלו תשתנה?

מפלגת העבודה עוברת תהליכי שינוי, שילכו ויעמיקו. האנומליה שהתקיימה ב-30 השנים האחרונות, שבהן מפלגת העבודה ייצגה את ההון – הולכת להשתנות. לשם כך, פרץ חייב לקבל מספר מספיק גדול של מנדטים כדי שכל הנשמות הטובות, ובראשם ברק, לא יוכלו להדיחו לאחר הבחירות. לגבי העניין המזרחי: מה שקורה סביב פרץ מאז בחירתו - כל הדיבורים על האנגלית שלו והשפם שלו והעניבה שלו – באים ממקום שהוא גם גזעני, אבל גם – ולכך תורמת בעיקר התקשורת שהתגייסה לטובת קדימה באופן מביש – כדי לא להשמיע ולהתמודד עם המסרים המורכבים והרציניים שלו בדבר שחיקת מעמד הביניים. מצד שני, העובדה שלראשונה מאז קום המדינה, מועמד מרוקאי יוצא עיירת פיתוח עומד בראש יורשתה של מפא”י ההיסטורית היא באמת אירוע שקשה להגזים בחשיבותו. וזו עוד סיבה להצביע עבורו.

“מפלגת העבודה רחוקה מאוד מבחינה מדינית מ’קדימה’. פרץ ויחימוביץ הם שמאלה ממרצ”

מפת הסדר הקבע ידועה פחות או יותר לכולם: החזרת רוב השטחים, פינוי התנחלויות רבות, שמירה על גושי התנחלויות ופשרה בירושלים. זו המשמעות של ‘מפת הדרכים’ שבה תומכת ‘קדימה’. השאלה היא רק כמה זמן ייקח לנו עד שנגיע לזה, ובעיקר איזה משטר כלכלי-חברתי יכונן בפלסטין: משטר של תלות כלכלית מלאה בישראל או, להיפך, יצירת תיעוש ופיתוח באופן שייצור שם כלכלה יציבה ובריאה, שהניסיון ההיסטורי מראה שהיא התנאי בסיסי לשלום בר-קיימא (הסכמי וורסאי, למשל, שרוששו את גרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה היו אחד הזרעים לחוסר היציבות השלטונית שם, שהובילה בסופו של דבר לעליית היטלר). כדאי לזכור שעד עתה, היחידים שהחזירו שטחים עד לגרגיר האחרון היו בגין ושרון, אבירי הזקיפות הלאומית, ומעולם לא היתה ממשלה שכה צייתה לקו האמריקאי כממשלת שרון. פרץ ויחימוביץ ניצבים שמאלה ממרצ רק בתחום הכלכלי, וטוב שכך.

“האג’נדה הכלכלית-חברתית של פרץ היא קומוניסטית - שיטה שהוכיחה את ‘יעילותה’ הרבה בברית המועצות, צפון קוריאה וקובה. הוא יעלה מיסים למימון כל הבטחותיו”

מי שקורא את מצעה הכלכלי של מפלגת העבודה אינו יכול לטעון ברצינות שעמדתו של עמיר היא “קומוניסטית” – אין כוונה להטיל מס ירושה (למרות היותו מס צודק), אין כוונה להגדיל את הגרעון בתקציב, אין כוונה להגדיל את המיסוי. המצע מפרט במדוייק את המקורות התקציביים שמתוכננים לביצוע הרפורמות החברתיות שמציעה מפלגת העבודה. אם כבר מבקשים להשוות, המודל שאליו שואפת מפלגת העבודה הוא המודל המערב אירופי ובעיקר הסקנדינבי. מדינות סקנדינביה הן המדינות השוויוניות ביותר בעולם, עם הכלכלה התחרותית ביותר בעולם, שירותי הרווחה הטובים בעולם וגם עם המיסוי הגבוה בעולם. הלוואי שזה – ולא המודל האמריקאי [45 מיליון איש נטולי ביטוח רפואי, 16 מיליון הומלסים, 2 מיליון איש בבתי הסוהר] – יהיה הכיוון שלאורו נלך.

“עמיר פרץ דואג רק לעובדי הוועדים הגדולים. כל מפעיל מלגזה מרוויח כמו פרופסור באוניברסיטה”

מובן שיש תפוחים רקובים ואף מושחתים בקרב הועדים, ואם ישנם דברים פליליים, חובה לטפל בכך. אבל כשבוחנים את הדברים באופן הגון מגלים שלוועדים הגדולים, ולעבודה המאורגנת בכלל, ישנו תפקיד חשוב בהגנה על הדמוקרטיה. לא פחות. כמו האקדמיה, השידור הציבורי, השירות הציבורי ומערכת המשפט, העבודה המאורגנת היא אחד ממנגנוני הכוח הדמוקרטיים של מדינת הרווחה המודרנית, שנועדו למנוע את הצטברותו של כוח בידי מיעוט קטן של בעלי הון (בישראל 18 משפחות זוכות להכנסות בגובה 77% מהתקציב השנתי). מו”מ קיבוצי מצמצם את פער הכוחות המבני הקיים בין המעביד לבין העובד, ויוצר תחרות חופשית אמיתית בשוק העבודה. חתימה על הסכם קיבוצי מבטיחה לעובד ביטחון תעסוקתי, ויוצרת אצלו תחושת שותפות ואחריות כלפי מקום העבודה. כך נהנה המעביד גם מ”שקט תעשייתי”. אין זה מפתיע לגלות הסכמים קיבוציים דווקא אצל המעסיקים הפרטיים הגדולים במשק (טבע, שטראוס, בנק הפועלים). זה טוב לכולם. בדנמרק 75% מהעובדים מאוגדים, ואין שם כמעט שביתות שכן יחסי העבודה מבוססים על הסכמות בין האיגודים לבין הממשלה והמעסיקים. דווקא פרץ כראש ממשלה יכול לשקם את מערכת יחסי העבודה במשק. העבודה המאורגנת מאפשרת גם סולידריות מעשית בין קבוצות עובדים שונות. כך, בעת משבר הלנת השכר המביש ברשויות המקומיות, ‘קרן השביתה’ - שממומנת בעיקר מכספי הוועדים הגדולים - אפשרה לתמוך בעובדים שחלקם הגיע לחרפת רעב. השביתה הכללית שעליה הכריזה לבסוף ההסתדרות היא שגרמה לאוצר להורות על תשלום מיידי של השכר.

http://hasharat.co.il/ - “מה נהיה פה? ‘השרת העיוור’ מוקדש לביקורות והמלצות מוסיקליות שתורמים גולשים אוהבי מוסיקה…; מהן מטרות האתר? האחת - הקמת מאגר ידע מוזיקלי נרחב ומגוון ככל הניתן, לשימוש הגולשים חובבי המוזיקה ודוברי העברית. השנייה - מתן במה למוזיקה טובה מהקצוות היותר נידחים של השוליים, לצורך הרחבת האופקים ואהבת האיזוטריה כאידאולוגיה… נשמע מקושקש, אבל זה אמיתי. רגע, אבל איפה הכסף? איזה כסף? האתר כולו חינמי לחלוטין: אף אחד מהגולשים לא נדרש לשלם ולו אגורה שחוקה על השימוש וההשתתפות בו, וגם צוות האתר, המנהלים והכותבים לא מקבלים ולו שקל על תרומתם לאתר. להיפך, לפעמים הם מפסידים קצת. כולנו פה מאהבה למוזיקה, ואת הכסף אנא קחו למקום אחר… רגע, רגע, ומה הסיפור הזה עם הקרנפים, שצצים בכל מיני מקומות? ובכן, קרנף הוא חיה מאוד מסוכנת, לכן משראיתם קרנף… השתדלו להתרחק בשקט מהמקום ולא להפחיד אותו. אם הוא תוקף, השתדלו לעמוד כל הזמן ישר מולו, מכיוון שלקרנפים יש עיניים בשני צידי הראש, והם לא יכולים לראות ישר קדימה. משהקרנף ישים לב שהוא בעצם לא רואה אתכם, הוא יעצור, יתהה אחרי מה הוא רודף, וילך למקום אחר. יום אחד תודו לנו על העצה הזו.” וגם: “‘מלחמת השחרור - פורום למסירת אלבומים’ - קלטות, תקליטים ודיסקים מקוריים בלבד יתקבלו בברכה… אתם יכולים להציע את אלבומיכם המיותרים לפושטקים האחרים בשרת, שבתמורה יציעו לכם אהבה אפלטונית וכוס מרק.” שיתוף מודל 2006.

http://www.neweconomics.org - ‘הקרן לכלכלה חדשה’ היא מכון מחקר בריטי עצמאי שהמוטו שלו פשוט וכובש: “We believe in economics as if people and the planet mattered“. כדי לממש אותו, הם כמובן חוקרים (למשל, בונים אינדיקטורים חדשים למדידת איכות חיים, כתחליף לקיבעון הליברלי בעניין הצמיחה הכלכלית), כותבים (למשל, מוציאים כתב עת כלכלי קריא ונגיש (Radical Economics) המציג חשיבה אלטרנטיבית רעננה) אבל גם – וזה היופי – עושים: הם היו שותפים בהקמתם של ‘בנקי זמן’ בכל רחבי בריטניה (פרוייקטים קהילתיים שבמסגרתם מתנדבים ביחד אנשי מקצוע ( רופאים, עובדים סוציאליים… ) ומטופליהם); בניהול קמפיין כנגד השתלטותם ה’משבטת’ של הרשתות והמותגים על הערים הבריטיות, במקביל לעידודם של עסקים ויזמים מקומיים קטנים; והשיא – בעיניי – הוא בהקמת מרכזים קהילתיים ל’סיעור מוחות’, מתוך רצון לשבור את השטאנץ של ‘הכתבה מלמעלה’ ומתוך אמונה אמיתית ביכולותיהם ובתובנותיהם של בני-אדם מהיישוב. האמת? לא בשמים היא, כי בידינו הדבר.