מעת לעת נהגה המשטרה, יחד עם מס הכנסה, לפשוט על מכוני ליווי ובתי בושת בתל-אביב ולהחרים משם את הכסף שהצטבר בקופות. ישבו בעלי המכונים על המדוכה ולבסוף מצאו פתרון לבעיה: הלקוח יקנה כרטיסיה במחיר מוזל, ובכל ביקור ינקבו לו בקופה, כמו באוטובוס. כך ייהנו הלקוחות מהנחה במחיר, והסוחרים יבטיחו את נאמנות הלקוחות, ובעיקר יגנו על הכנסותיהם מפני הידיים הארוכות של מס הכנסה.
“כרטיסיה כזו היא פטנט ישראלי ייחודי”, מספרת עו”ד נעמי לבנקרון, היועצת המשפטית של ארגון “מוקד סיוע לעובדים זרים” ואחת הפעילות והחוקרות הבולטות של נושא הסחר בנשים בישראל. עם זאת, במחקר שהיא עורכת בימים אלו על סוגיית מיסוד הזנות, גילתה לבנקרון שלא כל מה שנחשב לפטנט ישראלי הוא אכן המצאה מקורית. למשל, הנחה לחיילים במדים, שנחשבה ייחודית לבתי הבושת של שיראל, נהוגה גם בבתי הבושת של מדינת נבאדה בארצות-הברית.
לבנקרון שופעת סיפורים מרירים שכאלה, והיא מביאה אותם בלהט מרשים ולעיתים באירוניה: “בקורסים שלי הסטודנטים יכולים פתאום לדבר באופן חופשי ולגיטימי על סקס”, היא אומרת. “לפעמים נדמה לי שחלק מהסטודנטים מגיעים רק בגלל זה. לא בגלל עניין בזכויות אדם חלילה”. נעמי לבנקרון היתה בת חמש כאשר עלתה עם הוריה מרומניה, וגדלה באור-עקיבא ואחר-כך ברמת-גן. היא שירתה בנח”ל, ולאחר מכן רכשה השכלה בקשת רחבה של תחומים. יש לה תואר ראשון בקרימינולוגיה, בסוציולוגיה ובאנתרופולוגיה. יש לה גם תואר שני בלימודי ביטחון, תואר ראשון ושני במשפטים, חצי תואר ראשון בלימודי מגדר, ובימים אלו היא שוקדת על הצעת מחקר לדוקטורט. מלבד עבודתה ב”מוקד סיוע לעובדים זרים”, לבנקרון מלמדת באוניברסיטת תל-אביב, באוניברסיטה העברית ובמכללה למינהל.
תופעת הסחר בנשים בישראל החלה לפני כ-15 שנה עם התמוטטות מדינות הגוש הקומוניסטי ופירוק רשתות התמיכה החברתיות והכלכליות בהן. כתוצאה מההתמוטטות, חל גידול עצום במספר הנשים שנאלצו לפנות לזנות, ומקצתן מצאו עצמן בישראל.
רשויות החוק בישראל לא מיהרו לטפל בתופעה. עד שנת 2000 הן התיחסו לקורבנות הסחר בנשים כאל שוהות בלתי-חוקיות שיש לעוצרן ולגרשן מישראל. המשטרה התייחסה לסחר בנשים כאל תופעה שולית, ובהנחיית הפרקליטות היא מיעטה להתערב בנעשה בבתי-הבושת והעדיפה להיעזר בסרסורים כבמודיעים משטרתיים לחקר עבירות אחרות.
הציבור הישראלי התוודע לתעשיית המין הבינלאומית שצמחה במדינה בשנת 2000, בעקבות פרסום דו”ח חמור של ארגון אמנסטי אינטרנשיונל בעניין. הדו”ח עורר פאניקה בקרב מקבלי ההחלטות, והביא גם לחקיקה חפוזה ורשלנית. ח”כ יעל דיין יזמה תיקון לחוק העונשין, שהגדיר עבירה חדשה של סחר בבני-אדם לשם עיסוק בזנות. הכוונות היו טובות, אבל החקיקה היתה בעייתית שכן היא התעלמה מהעובדה שסחר בנשים הוא פעילות המבוצעת בשיטתיות ובקנה-מידה גלובלי בידי ארגוני פשיעה הפועלים מתוך שיקולים כלכליים גרידא.
בשנת 2001 פרסמה מחלקת המדינה האמריקאית דו”ח על יחסן של מדינות העולם לסחר בבני-אדם. ישראל ומדינות כבחריין וצפון קוריאה דורגו יחד בקטגוריה של המדינות שאינן עומדות בסטנדרטים המינימליים של מאבק בתופעת הסחר בבני-אדם, ואף אינן עושות מאמץ של ממש לעמוד בסטנדרטים האלה. המסקנות היו לא רק עגומות ומביכות, אלא גם איימו לפגוע בישראל שכן ארצות-הברית איימה למנוע סיוע כלכלי מהמדינות שאינן מתאמצות להיאבק בתופעת הסחר בבני-אדם.
הדו”ח עורר גלים רבים וגרם לרשויות להתחיל לפעול למיגור הסחר בנשים: המשטרה הקשיחה את מדיניות האכיפה שלה; הפרקליטות חדלה לראות בנשים “עברייניות” והחלה להתייחס אליהן כאל “קורבנות עבירה” הנזקקות להגנה. הפרקליטות גם העלתה את רף הענישה המבוקש על סחר בנשים, וגם בתי המשפט נרתמו אף הם למאמץ הכללי. נשים נפגעות סחר לא נשלחו עוד למעצר במתקני משמורת כי אם למקלט, שבוזכו לליווי במסגרת תהליך השיקום שלהן. אם בשנת 2000 נפתח תיק חקירה אחד בלבד שעניינו סחר בנשים, בשנת 2005 הוגשו 73 כתבי אישום על עבירות בתחום זה. ). ממחקר שנערך עבור המרכז למחקר ולמידע של הכנסת עולה כי בשנת 2005 ניתנו 32 גזרי-דין בתיקי סחר בנשים והעונש הממוצע בעבירות סחר בנשים עומד כיום על ארבע שנות מאסר, ומספר הנשים הנסחרות ירד מ-3000 לכמה מאות. המאמצים נמשכו גם במישור החקיקתי, אבל רק בשנת 2006 - לאחר דיונים שנמשכו יותר משלוש שנים, ולאחר דו”ח קשה נוסף של מחלקת המדינה האמריקאית - חוקקה הכנסת את חוק איסור סחר בבני-אדם. החוק הרחיב את המקרה הפרטי - איסור בסחר בנשים למטרת זנות – לכדי איסור כללי על סחר בבני-אדם. וכך, באיחור מסוים, הצטרפה ישראל למדינות האוסרות סחר בבני-אדם, שאף שמימדיו המדויקים אינם ידועים, מקובל לאומדו בכמה עשרות מיליונים.
“סחר בנשים למטרות זנות הוא רק הקצה הנראה של קרחון הסחר בבני אדם”, אומרת לבנקרון. “בעולם יש גאות בסחר בבני-אדם, והתעשייה הזו כוללת כל מיני קבוצות. יש למשל סחר בעובדים, ויש סחר בכלות וסחר בילדים לצורכי אימוץ ואפילו טוויית שטיחים… קח לדוגמא את ‘ילדי הגמלים’. ילדים בני שש ושבע מועברים מהודו ומפקיסטאן למדינות המפרץ. במרוצי גמלים יש צורך ברוכבים קלי משקל. אז כדי שלא לסכן את הילדים שלהם, הם קונים ילדים ומכניסים אותם למחנות אימונים מטורפים ולמשטר של דיאטה. דואגים שם שהם לא ישמינו, ולפני התחרות אוסרים עליהם, באקלים המדברי הזה, לשתות!. בתחרות עצמה הם עלולים לעוף מגמל. אפשר לשבור מפרקת… בגיל עשר הילדים האלה נחשביםלקשישים מופלגים. ואז אפילו לא מוכרים אותם, פשוט זורקים אותם לרחוב… לסטודנטים אני מסבירה שאנחנו נתקעים בנושא הנקודתי של סחר בנשים למטרות זנות בישראל רק משום שיש לנו סמסטר אחד.
הסחר בנשים הוא, אם כן, רק מקרה פרטי של תופעת הסחר בבני-אדם.
“בישראל יש 300,000 עובדים זרים. אין לי מושג כמה מהם קורבנות סחר. זו הסיבה שצריך לבדוק בציציות את נושא ייבוא מהגרי העבודה לישראל. צריך לבדוק מה באמת עולה בגורלם של אלה שהגיעו לכאן כדי לעבוד בסיעוד ובחקלאות. למשטרה לא היה אכפת בהתחלה מהסחר בבני-אדם. עכשיו פתאום הסחר בנשים למטרות זנות הפך ל’אימפריה’, ואילו עם הסחר בבני-אדם במובנים הרחבים יותר – הם עדיין לא יודעים מה לעשות. קווין ביילס, שהוא החוקר החשוב ביותר של העבדות המודרנית, הדגיש את ההיצע האינסופי של העבדים המודרניים: זרקנו אחד, בא אחר במקומו.
” אין מחקרים שבדקו את מצבם הנפשי של עבדי משק בית. עם זאת, ברור שהסחר בנשים הוא הגרוע ביותר מבחינת סוג ההתעללות וההשלכות הנפשיות. אתה רואה את הנשים האלה, וכיצד הן מגיבות ומתייחסות אל עצמן… זו חתכה ורידים, זו לקחה כדורים. הן רואות את עצמן בתור אפסים. העניין הזה בא לידי ביטוי בשימוש הבלתי פסוק שלהן במשפט “גנבו אותי” כשהן מתארות את המעברים שלהן מסוחר לסוחר. אין להן מינימום של תפיסה של עצמן כאדם. אין להן מינימום של תפיסה של עצמן כשוות משהו. הן עוברות חיפצון מוחלט, והחיפצון הזה בא מעצם המחשבה של כמות בלתי מוגבלת של גברים שיכולה לעשות לך כמות בלתי-מוגבלת של דברים.
“כשהיינו מגיעים לכלא נווה-תרצה לפגוש את הנשים שהיו עצורות שם, היו מציגים בפנינו את אלבומי התמונות שלהן, כדי שנחליט את מי לפגוש. זה היה מדהים. אתה מסתכל ואומר לעצמך: הנה השפחות של המאה ה-21. בימי השיא, כשהמחירים בשוק עוד היו קשיחים, יכולתי לומר לך, בדיוק של 500 דולאר לפה או לפה כמה כל אחת מהן היתה שווה. היום המחירים מצויים בצניחה מתמדת, שכן כפי שביילס כותב, יש דחף עצום מהמדינות האלה להגיע לכאן. דווקא העובדה שהן מוסיפות להגיע לכאן ממחישה את הייאוש שהן נתונות בו, ואילו בעיני החברה הישראלית ובעיני בתי-המשפט, העובדה הזו נתפשת דווקא כנסיבה שיש לזקוף לחובתן.מדהים לראות בכמה מילכודים הן מצויות. זונות היו תמיד השעיר לעזאזל החברתי המצוי, אבל בעידן של הסחר, עושים בציבור דיכוטומיה בין הקורבן הקלאסי – זו שבאה להיות ‘או-פֶּר’ ורימו אותה – לבין זו שידעה שהיא באה לעבוד בזנות. אם אתה שואל את האדם ברחוב, סחר בנשים בישראל נוגע רק למי שבאה להיות ‘או-פר’. זו שבאה להיות זונה –לא מגיע לה כלום.”
החוק החדש שאוסר על סחר בבני-אדם לא שיפר את המצב?
החוק החדש בנוי טלאי-טלאים. החלק של ההגדרות והענישה מצוין, אבל כשזה מגיע לחלק של זכויות הקורבנות - למשל, מתן אשרות שהייה – השפה נעשית הרבה פחות מחייבת. למשל, החוק מקים קרן שאליה יועבר כל הכסף שהמשטרה חילטה, כלומר החרימה, מהסוחרים וכל הקנסות שהם שילמו. זה דבר יפה, אבל במקום שהכספים ילכו בעיקר לקורבנות, החוק מייעד אותם גם לתשלום שכרם של השוטרים, להקמת מקלט לנשים נסחרות ולצעדי מניעה. ניסינו להכניס לחוק תיקון, שלפיו הפיצוי לנשים חייב להיות לפחות בשיעור חצי מהסכום המקסימלי שאותו רשאי בית-המשפט לפסוק, למעט בנסיבות חריגות. זו הרי עבירה כלכלית. אז בדיוני ועדת חוק חוקה ומשפט של הכנסת שאלו אותי:’את לא סומכת על בתי-המשפט שיפסקו פיצויים לנשים הללו?’ אמרתי להם:תסתכלו על הפסיקות. איזה פיצויים הן מקבלות? לאורך כל שנת 2006, קיבלו 30 נשים בסך הכל 340,000 ₪, שמתוכם 130,000 ₪ נפסקו לאשה אחת’. בוועדה נעלבו קשות בשם בתי–המשפט. בסוף הסכימו להכניס סייג, שיחייב שופט שלא פיצה את הקורבן להוסיף הנמקה. אבל לא קבעו סכום פיצוי מינימלי.”
ואז אפשר לפסוק להן פיצוי עלוב.
“נכון, וזה מה שרוב השופטים עושים. חוץ מזה, בדקנו וגילינו שרוב הסוחרים פשוט לא טורחים לשלם את הפיצויים לקורבנות. למה שיטרחו? הבעיה כאן היא עם הפרקליטות. הרי רוב תיקי הסחר נסגרים בהסדרי טיעון בין התביעה לבין הסרסורים. אז למה, כאשר מגיעים להסדר טיעון שקובע פיצוי, לא דורשים מהסרסור להפקיד תחילה את התשלום לפני מתן גזר-הדין? באמצע שנת 2006 פרקליטת מחוז תל-אביב הודיעה לנו שזו תהיה מדיניות התביעה בהסדרי טיעון, אבל מאז נתקלנו כבר בחמישה גזרי-דין שבהם הוסכם על הפקדת כספי הפיצויים – הנמוכים ממילא - בקופת בית-המשפט, 30 עד 90 יום אחרי (!!) מתן גזר הדין. איפה יהיו הסרסורים אז? זה מטורף!במקרה של האשה שקיבלה את הפיצוי הגבוה שהזכרתי קודם, הפרקליטות התעקשה שהכסף יופקד לפני מתן גזר-הדין, וכך אמנם קרה. זו הדרך הנכונה. אבל בינתיים, ההנחיות של פרקליטות המדינה לא מחלחלות לשטח.
היו לכם הצלחות נוספות עם החוק החדש?
“הצלחנו להכניס לחוק החדש סעיף שקובע, שלפחות חצי מכספי הקרן יוקדש לשיקום הקורבנות ולתשלום לקורבנות שיש להן פסקי-דין שלא שולמו. זה יפה, אבל הקרן עצמה עוד לא קמה והתקנות שיקבעו את סדרי עבודתה עוד לא קיימות.
בספרה החשוב של אילנה המרמן “במחוזות זרים – סחר נשים בישראל” (עם עובד, 2003) יש ציטוט שהייתי רוצה שתעזרי לי להבין. טניה, אחת הנשים הנסחרות, אומרת שם: “תביני, כל אחת יכולה להגיע לזה, אין מי שלא יכולה, גם את. אבל מכל מצב יש יציאה, גם מזה יש יציאה, אין דבר כזה שאין לך בררה: אם את רוצה, את יוצאת - כי מה, את הרי רוצה לחיות, לא? אז אני החלטתי שיש לי ברירה, רציתי לחיות”. מצד אחד, יש כאן הכרה בכך שזה יכול לקרות לכל אחת. ומצד שני, יש כאן תפישה שמאשימה את הקורבן.
“יש אפשרות לצאת מזה. החוקרת ג’ודי לואיס-הרמן משווה את זה לשתי נשים שהכפר שלהן נפגע בצונאמי. גם אם שתיהן נשארות בחיים, אחת יכולה לשים קץ לחייה אחרי שנה והשנייה יכולה להמשיך הלאה. השאלה היא מה דרגת הכוחות שיש לך, ועם איזה אנרגיות הגעת למצב הזה שלך. ברור שמי שחוותה פגיעה מינית כלשהי, בעיקר אם זה קרה לה בילדותה, הסיכוי שלה לצאת מזה לבדה ובלי עזרה הוא קטן.
קראתי פעם שקרוב ל-90 אחוז מהנשים העוסקות בזנות חוו בעברן פגיעה מינית, לא פעם של גילוי עריות.
המחקרים מדברים על בין 50 ל-90 אחוז. השאלה בהקשר הזה היא מחקרים של מי. מחקרים של פמיניזם רדיקלי מדגישים מאוד את העניין הזה. לעומת זאת, ה-sex workers – שמייצגות בדרך-כלל את הארגונים המקצועיים של הזונות, במדינות שבהן הזנות ממוסדת - באות ואומרות: ‘תעזבו אותנו בשקט. מה זה השטויות האלה?! מי שנאנסה בילדות לעולם לא תוכל לעשות בחירה חופשית?. גם אם הבחירה של האשה היא לא בין להיות טייסת חלל או רופאה אלא בין להיות מנקה או זונה, גם אז חייבים לקבל את הבחירה שלה’… יש הרבה מה לומר לכאן ולכאן, אבל בישראל זו בעיקר תעשייה של ניצול והשפלה נטו. ברוב מדינות העולם הדמוקרטי יש איזשהו איגוד מקצועי או ארגון של זנות. בישראל כולם מתבטאים בעד מיסוד הזנות – שרים, ח”כים, שוטרים, גיליתי שיש אפילו איגוד מקצועי של סרסורים שתומך בכך – אבל אתה לא מוצא שום אמירה של נשים שרוצות לעסוק בזנות באופן ממוסד. בתגובה למאמר שלי המתנגד למיסוד הזנות, הגיבה נערת הליווי ליעד קנטורוביץ בנאום של גאווה מקצועית. היא אומרת שהיא לא תסבול שיחליטו בשבילה ובשביל אחיותיה העובדות מה טוב בשבילן תוך כדי שלילת פרנסתן, ושהיא שמחה להעיד על כך שכל יום, כשהיא יוצאת לעבודה, היא מביטה במראה בגאווה על כך שבחרה לעסוק בעבודה זו. בכל מקרה, קנטרוביץ היא קול אחד ויחיד בכל המהומה הגדולה של אלפי המקרים האחרים שאני רואה. בישראל אני רואה מהגרות, אני רואה עניות, אני רואה נרקומניות, אני רואה נסחרות. ברור שלא קם פה שום איגוד מקצועי.
כלומר, אין פה בחירה חופשית.
“בחירה? אם אני אשמע עוד פעם את האמירה ‘מה, מנקות לא רוצות להיות מנקות?’ – אני אצרח. להגיד לך שזו בחירה חופשית? זה לא. בשום מקרה זה לא. אבל הויכוח בתחום הזה נורא מעניין. יש כל מיני כנסים של זונות, ואתה יכול לשמוע את הויכוחים הפנימיים שלהן: אחת מספרת על ההארה שבזנות ועל חדוות המין, ואחרת צורחת עליה מהקהל: ‘מה חדווה?! עוד לקוח אחד והייתי רוצחת אותו’… ובאמת - האם העובדה שיש כמה זונות שנהנות ממין ומרוויחות מיליונים, האם זו הסיבה לביקוש לזנות? אם כולן היו כמו הזונות החזקות והדעתניות לא היה ביקוש לזנות, כי גברים הולכים לזונות כדי להשפיל ולהתעלל, ולהרגיש שאתה מעל מישהו, לא סתם כדי לקיים יחסי מין. כל מה שאתה שומע בנושא מנשים – לכל אחת יש את סיפורי הלקוחות שלה – זה סיפוק שבא ממשחק והתעללות בבני אדם. המערכת העונשית לא מתעניינת בזה כלל. למשל, היא לא מטפלת כמעט בזונות שנאנסות.”
מה הפתרון שאת מציעה? בזמנו פרסמת ב”הארץ” מאמר בשם “לגברים יש רעיון” ותקפת בו את הקריאות למיסוד הזנות. כתבת שם - “קשה להניח שנולדה האשה, שבעת שחשבה על עתידה התלבטה אם להיות רופאה, עורכת דין, מורה או זונה… נשים שיש להן כסף למחייתן אינן בוחרות לעסוק בזנות. מצב כלכלי-חברתי ירוד, עוני, הוא הכופה על נשים להגיע לזנות כמפלט אחרון… המיסוד ינציח את ניצול מצוקותיהן של נשים אלה, הפעם באישור ובסיוע רשויות המדינה.”
“השאלה הגדולה היא מה זה מיסוד? בישראל יש בוּרוּת עצומה סביב המושג הזה. לא מבינים את המונח הזה ולא יודעים מה קרה במדינות שמיסדו. אנשים מגיעים לרובע החלונות האדומים באמסטרדם, ורואים שהכל מסודר שם וכולן יושבות בחלונות שלהן. זה לא אומר שאין שם תעשיה שוקקת של זנות לא חוקית או שהתנאים של הזנות החוקית הם בהכרח טובים יותר. כשאני מסתכלת על המצב בישראל, אני שואלת במה הוא שונה מהמצב בהולנד? בכלום! הזנות עצמה מותרת. קופות החולים פחות או יותר מכסות את הוצאות ביטוח הבריאות של הנשים. ביטוח לאומי הכיר בהן. מס הכנסה גובה מס מהסרסורים…בכל מקרה, אני כמובן לא חושבת שצריך להפליל את הזנות, וגם צעד כפי ששוודיה עשתה של הפללת הלקוחות נראה לי קצת מוגזם, בטח בהתחשב בחברה הישראלית. זה יוריד את הכל למחתרת…בשיעורים שלי תמיד יימצא סטודנט שיספר על מישהי שהוא מכיר שמממנת את לימודי המשפטים שלה באמצעות עבודה בזנות, ויש לה ג’יפ ויש לה יאכטה, והיא פעמיים בשנה בחו”ל. שתשב לה בבית, מימינה היאכטה ומשמאלה הג’יפ, ושיהיה לה לבריאות. אני רק אומרת שזו לא החוויה הכללית של כל הנשים. הבעיה עם הפמיניזם הרדיקלי היא שהוא מנסה להשתיק את הקולות האלה ולהגיד שהכל מבטא תודעה כוזבת של אותן נשים, ה-sex workers, וזה בעייתי כי יש גבול עד כמה ניתן לסתום פיות. אני יודעת שאני לא הייתי רוצה להיות שם, ולא הייתי רוצה שאף אחד ממכריי או אהובי ליבי יעסוק בעיסוק הזה. אבל אם נשים אומרות: ‘אני בגירה, וזה מה שאני רוצה’ – אין מה לעשות. אפשר לנסות לדבר, להציע אלטרנטיבות, אבל לא לבטל את עמדתה.”
היכן עומדים בנושא זה הארגונים הפמיניסטיים בישראל?
עד סוף שנות ה-90, הפמיניזם הישראלי התעלם באופן מוחלט מתופעת הזנות. היה רק דו”ח אחד משנת 1993 של שדולת הנשים, אבל הוא עסק רק בסחר בנשים, ולא בזנות מקומית. לא נעשתה שום פעילות פמיניסטית עקרונית בנושא הזה. יותר חשוב להלחם עבור איזו אליס מילר אחת שרוצה להגיע לקורס טיס מאשר להסתכל על הזונות שעומדות שם בשולי הכביש. זה ממש: ‘הטובות לטיס, הזונות לסרסורים’. אנחנו ניסינו פעם להכניס קורבן סחר אחת למוסד של נשים מוכות ואמרו לנו שלא מקבלים זרות…
הפמיניזם שלנו מאמץ את הדיכוטומיה של נשים טובות ונשים רעות. אנחנו נדאג לאליס מילר כי היא אישה טובה. בגירסתה הישראלית, הזנות לא מעניינת אף אחד: לא את הפמיניזם הליברלי, לא את הפמיניזם הרדיקלי ולא את הפמיניזם התרבותי. רק בשנים האחרונות יש התחלה של כתיבה אקדמית בנושא. “
בואי נדבר קצת על הפרופיל של השחקנים השונים בתעשייה הסחר. במחקרים שלך ראיינת לקוחות של זונות. מהן הקלישאות השכיחות ששמעת מהם?
“כולם מספרים לעצמם שהנשים נמצאות שם מהנאה ומתוך בחירה. מעטים מהם טוענים שהמשטרה אשמה בחוסר אכיפה, וכמעט כולם חושבים שמיסוד הזנות הוא האפשרות העדיפה. הם ממעיטים בחומרת בעית הסחר בנשים, ושבויים בתפיסה כאילו האשה הנסחרת צריכה להיות כלואה במרתף, לצעוק ‘הצילו’ ולברוח ברגע שהיא יכולה… במחקר אחד שאלו לקוחות מה הם יעשו אם מישהי תאמר להם שהיא מוחזקת נגד רצונה, וחלק מהתשובות היו ‘אני אתן לה טיפ גדול יותר’. מצד שני, לקוח של נערת ליווי אמר לי פעם: ‘הלוואי שיכולתי לומר לך שאהיה האביר, אעלה על הסוס הלבן ואקח אותה אל תחנת המשטרה הקרובה. אבל אני לא יכול. היא קשורה לסרסור שקשור לפשע המאורגן והם יודעים איפה אני גר כי הם שלחו אותה אליי הביתה’. גם אמיתות מהסוג הזה הן דבר חשוב.
הלקוחות שראיינת הרגישו צורך להתגונן בפנייך או שהם רואים במעשה שלהם חלק מנורמה חברתית?
חלק גדול מהמקרים אלו היו פשוט ‘טקסי חניכה’. אחד הלך עם בן-הדוד שלו בגיל 16, מרואיין אחר הלך עם החבר’ה מהיחידה, ומסיבות רווקים היו הפעם הראשונה של אחרים. לא נתקלתי בלקוחות שבפעם הראשונה שלהם הם הלכו לבד לזונה, אבל אני מניחה שגם הם קיימים.
וגם שוטרים?
“לפני שלוש שנים, ראיינתי נשים בכלא קישון. שאלתי אחת מהן, קטנטונת בת 18, איך היא נעצרה. היא סיפרה שבא לקוח ובחר אותה – הבחירה באחת מתוך כמה נשים שממתינות רק ללקוח היא אקט עם כוח גברי עצום - ושהם נכנסו יחד לחדר. אחר-כך הוא התלבש, הוציא תעודה ועצר אותה. זו לא הפעם היחידה ששמעתי סיפור כזה. זה מסוג הסיפורים שבהתחלה מזעזעים אותך, אבל אחר-כך אתה מתרגל.”
והקורבנות? מהו הפרופיל הטיפוסי של קורבנות הסחר?
“הצעירות בנות 19-18 והקשישות בנות 30. לחלק מהן יש עבר של התעללות מינית, ורובן גדלו ללא אב: או שהוא נטש אותן, או שהוא התעלל ואז נטש, או שמעולם לא היה להן אב והן גדלו רק עם האם. אגב, רק 9 אחוזים מהן דיווחו שעסקו בזנות בעבר, ולחלק מהן יש ילדים שנשארו בארצות המוצא שלהן עם האם. רובן יודעות שהן באות לישראל כדי לעבוד בזנות, אבל בדרך-כלל הן לא ידעו איזה תנאים מצפים להן כאן אצלנו.”
אתם ממשיכים לטפל בהן אחרי שהן משתחררות?
“זה תלוי. חלק נעלמות לנו אחרי השחרור. חלק חוזרות למדינת המוצא, מנתקות קשר ומנסות לפתוח דף חדש… היתה פעם אשה אחת, בת 45, שמשטרת מולדובה ביקשה מאתנו לסייע באיתורה. העובדה שבגיל הזה היא סחורה פגומה לא הפריעה לישראלים לבוא בהמוניהם ולאנוס אותה באיזה מרתף בכפר-סבא. היא באה לישראל לעבוד במשק-בית ומאז נעלמו עקבותיה. קיבלנו מהם תמונה של אישה כפרית לבושה בבגדים הכי יפים שלה, עומדת זקופה, מחזיקה זר פרחים ליד החזה. לא הצלחנו למצוא אותה. בסוף החלטנו לנסות להראות את התמונה לנשים הנסחרות בכלא. הראשון שהסתכל היה שוטר ממנהלת ההגירה: “הא, זאת? גירשנו אותה באפריל”. הודענו למולדובים, שיד ימין שלהם לא ידעה מה יד שמאל עושה, ואכן התברר שהיא במולדובה ושהיא לא רוצה לדבר עם אף אחד. כנראה התייחסנו אליה מאוד יפה בארץ הקודש. אבל יש גם כאלה שנשארות עימנו בקשר, בייחוד אלו שנשארו עם תביעות פתוחות. יש לנו כרגע חמישה תיקים שאנחנו מנהלים של נשים שהוחזקו במעצר על-ידי המדינה בין השנים 2003-2000 רק כדי להעיד. אתה מבין? דיברתי על זה עם איזה שוטר מחיפה, והוא אמר לי: ‘הזונות האלה, אם לא היינו שמים אותן במעצר, הן יברחו לי!’ על הנשים שלי לא מדברים ככה. ממש נעלבתי…
ועם סרסורים וסוחרים יצא לך לדבר?
חלק מהם כתוב להם על המצח: ‘בן-זונה, להרוג’. אבל חלק מהם נחמדים. נורמטיביים בּכוֹל פרט לסחר. אתה מסתכל על קורות החיים של הסרסורים האלה ואתה מוצא את המקצועות הכי נורמטיביים בעולם שהם עסקו בהם לפני הסחרולפעמים גם במקביל לו: מאמן כדורגל, נהג מונית, רוקחת, גננת. הכול.”
את מוצאת הבדל בין סרסורים לבין סרסוריות?
השאלה היא מה אתה מגדיר כסרסוריות. משטרת ישראל מפספסת אותן המון פעמים. יש שני סוגים של סרסוריות: יש את ה”מלכה” (במלעיל), שהיא הנסחרת שעולה לגדולה. היא מגיעה כמו קורבן סחר רגיל, אבל בהדרגה היא עולה לדרגת ה”מלכה” שזה אומר שיש לה יותר זכויות ויותר רווחים מנשים אחרות. היא מודל חיקוי…ויש את בת הזוג, שעושה לנשים את שיחת הקבלה ביום העבודה הראשון, ומסבירה להן איך להכניס את הדיאפרגמה ומודיעה להן שאין להן יותר מחזור חודשי… הסוחר המצוי הוא יוצא חבר המדינות, עובד עם בן-זוג או עם הילד.”
ממש עסק משפחתי.
כן. יוצאי קווקז נחשבים, חד-משמעית, לרעים ביותר. יש להם קשרים טובים עם מדינות המוצא. לרובם אין עבר פלילי וזה מה שנורא מטריד כי זה מצביע על הנורמטיביות שבו נתפש העיסוק בסירסור זונות.
למה הם פונים לסחר בנשים? כי זה משתלם מהבחינה הכלכלית?
“יש המון דברים שמשתלמים כלכלית. גם שוד בנק. השאלה היא מהם הסיכויים להיתפס ומה הסיכויים לתת את הדין. בסחר בנשים המשוואה כמעט מושלמת: הרבה כסף, מעט סיכון. גם אם תופסים אותך – מה כבר קרה?”
מיהם כל המרוויחים מתעשיית הסחר?
מרוויחים כמובן ארגוני פשיעה וכל מיני יזמים זעירים שמעורבים בתעשייה. אבל אם אתה מחפש את האנשים שמרוויחים מתעשיית המין, כל מה שאתה צריך זה להסתכל בראי. אם מס-הכנסה מקבל כסף מהסרסורים – גם אתה מרוויח מהתעשייה הזאת. ויש את נהגי המונית, מוכרי אמצעי המניעה, המספרות, הפדיקוריסטיות. שלא לדבר על עורכי הדין. אפילו עירית תל-אביב מקבלת דמי ארנונה גבוהים מבתי-בושת, והם עדיין פתוחים. אכן עסק מצויין.”
בפברואר 2006 חשפה התכנית “עובדה” בערוץ 2 את “פרשת המחילות”. הכתבת אורלי וילנאי-פדרבוש תיעדה פשיטה שערכה המשטרה על מכוני ליווי, ובמהלכה התברר כי בעלי מכונים נוהגים להסתיר את הנשים הנסחרות בתוך מחילות. מה הכעיס אותך בתכנית הזו? היא הרי עוררה זעזוע ציבורי גדול וחשפה טפח ממציאות החיים הזוועתית של קורבנות הסחר.
“אילנה דיין עשתה מעשה בלתי-נסלח, הד ציבורי ענקי שנגמר בקול דממה דקה… קודם-כול, אני לא אוהבת את העניין הזה של חשיפת תצלומים של נשים בלי קבלת האישור שלהן. היה נורא חשוב לפרסם את הסיפור ויפה שטשטשו את הפנים שלהן, אבל היה אפשר לראות את כל הגוף שלהן, וזו כבר פורנוגרפיה בפריים טיים. ספק אם הכתבת היתה מסכימה שיטשטשו את פניה ויראו את הציצי שלה בשידור חי. חוץ מזה, לאורך כל התכנית הנשים נקראו “הבנות”. אין אצלן “נפגעות עבירה”, אין אצלן “קורבנות סחר”. והרי כשאתה קורא את העדויות בתיק הזה – הן כלואות במחילות איומות, יש אחת שצועקת מרוב פאניקה כשסוגרים אותה בתוך הקיר, והוא סותם לה את הפה כדי שלא ישמעו אותה - האסוציאציות של הדברים האלה הן נוראיות…גם ברשויות האכיפה התכנית טיפלה בצורה מאוד בעייתית. המשטרה והפרקליטות הן רק סימפטום עלוב לתופעה מקוממת הרבה יותר. לבוא ולהגיד שיש סחר כי הענישה מקלה, כי יש הסדרי טיעון, זה רק חלק מהפאזל. אולי אלה תופעות שמזינות אחת את השנייה, אבל כל עוד אנחנו כחברה לא נשאל – מאיפה מגיעים כל המוני הלקוחות הללו, ולא נפסיק להאשים רק את הערבים ורק את העובדים הזרים ורק את החרדים – אנחנו לא ממש נגיע רחוק. הסדרי טיעון זה הקצה. זה לא הסיפור האמיתי.”
אבל לבוא ולומר “כולנו אשמים” זה לא להסיר אחריות?
“לא. למשל, התכנית היתה יכולה לעקוב אחרי לקוחות שמגיעים למקום ולשאול אותם, למשל: ‘אחי, אתה יודע שתפסו פה נשים בתוך הקירות?’ או: ‘אחי, אתה יודע שאתה מזין תעשיה חובקת עולם של פשע מאורגן שאחראית למותם של עשרות ומאות נשים בעולם מדי שנה?’… אותו דבר עם עיתונאים שמתקשרים אליי כדי שאתראיין אצלםואומרים לי ‘תביאי לי אישה’. הם כאילו חושבים שאני סוחרת נשים. הפופוליזם הזול הזה: אין אישה – אין כתבה. אם את לא מביאה אישה לאולפן – אין ראיון.’
לכל אורך הראיון, לבנקרון משחקת בידיה בבובה קטנה. מסתירה ומוציאה את ראשה לסירוגין.
“Now you see me – Now you don’t“, היא אומרת. “זה הסיפור של הסחר בנשים. הוא עובד בתנועה גלית: מופיע הסחר, יש פאניקה ציבורית, כולם קופצים על העגלה, לכל אחד יש את הרווח הפוליטי האישי שלו. ואז, ברגע שהתופעה מצמצמת מימדים, כולם מאבדים עניין.
ואנחנו מצויים בשלב הזה?
“את שלב התדהמה כבר עברנו. למשל, ב’פרשת המחילות’. התכנית עוררה היסטריה, והתקשורת רעשה גם כשזה הגיע להסדר טיעון. אבל אחרי זה התפרסם גזר-דין, ואף אחד לא שמע על זה. כולנו איבדנו עניין. הסוחרים קולטים שיש להם כמה שנים לשבת בשקט ואחר-כך – יהיה בסדר. -
(יש לציין שהפרקליטות הסכימה בלית-ברירה להסדר הטיעון, לאחר שהשופט אליקים רובינשטיין שחרר את הנאשמים ממעצרם לאחר תשעה חודשים. זאת, בשל העובדה שבית-המשפט המחוזי בתל-אביב עיכב את התקדמות המשפט ודחה את בקשות הפרקליטות לשמוע את הקורבנות בעדויות מוקדמות, כדרישת החוק.
זה מזכיר לי דברים, אומרת לבנקרון, שכתבה האנרכיסטית אמה גולדמן, והופיעו לאחרונה בספר “הסחר בנשים” (חמישה מאמרים פמיניסטיים, ערכה ותרגמה דפנה רוזנבליט, פרדס הוצאה לאור, 2005): “שוחרי הקידמה שלנו נרעשים מתגליתם המפתיעה: הסחר בעבודה לבנה. העיתונים מוצפים בדיווחים על ‘התנאים המחרידים’ והמחוקקים כבר שוקדים על חוקים חדשים שישימו קץ לזוועה. כדאי לשים לב לכך שבכל פעם שרוצים להסיט את דעת הציבור מעוול ציבורי גדול, מכריזים על מסע צלב נגד מעשי תועבה, הימורים, מסבאות וכן הלאה. ומה יוצא מזה? הקף ההימורים גדל, הלקוחות צובאים בהמוניהם על דלתותיהן האחוריות של המסבאות, הזנות שוברת שיאים ומערכת הסרסרות ובתי הזונות מידרדרת עוד יותר. כיצד קורה שמוסד, המוכר כמעט לכל ילד, מתגלה כך פתאום? כיצד קורה שהעוול הזה, המוכר לכל סוציולוג, הופך בבת אחת לסוגיה בוערת כל כך? …. רק משעה שמצוקות אנושיות הופכות להיות צעצוע מבהיק וצבעוני פונה התינוק המגודל, ששמו המין האנושי, להתעניין בהן- לפחות לזמן מה. המין האנושי הוא תינוק גחמני מאוד: הוא תובע צעצועים חדשים מדי יום. הצעקה הצדקנית נגד הסחר בעבודה לבנה היא צעצוע כזה. היא מצליחה לשעשע את המין האנושי לזמן מה, והיא תעזור לתפור עוד כמה חליפות פוליטיות לפרזיטים שמנים הסובבים בעולם כפקחים, חוקרים, בלשים וכדומה”.
