רשימת התודות המובאת בפתח הכרך הראשון של ‘מעשי משפט’ היא ארוכה, כמתבקש מעבודת צוות מאומצת. ואולם כאן, ביום חגו של ‘מעשי משפט’ שהוא גם, כך אני מקווה, יום חגה של עריכת הדין החברתית בישראל, אני מרגיש חובה מיוחדת להודות פעם נוספת לשותפות המרכזיות לעשייה: לפקולטה למשפטים בתל-אביב, בראשות הדיקן פרופ’ חנוך דגן, שפרסה את חסותה על כתב העת; לחברות התומכות בוועדה האקדמית – פרופ’ דפנה ברק-ארז, ד”ר נטע זיו וד”ר גילה שטופלר; לחברות המערכת המבריקות – אלישבע אביצור, מאיה מארק, נטע פטריק ושירה שמואלי; וכמובן, למנהלת ‘המשפט בשירות הקהילה’, עו”ד טל קורמן, שתושייתה ומחוייבותה לא ידעו גבול, ושמידת ההקפדה שלה על פרטים הציבה רף חדש למילה פרפקציוניזם. על כולן, איפוא, תבוא הברכה.

הקמתו של ‘מעשי משפט’ נועדה, בראש ובראשונה, לענות על חסר: העדרה של במה לדיון ולעיון בשאלות הלקוחות משדה עריכת הדין החברתית-ציבורית. שיחות שקיימתי בחודשים האחרונים עם פעילים ופעילות חברתיים רבים – משפטנים ולא משפטנים כאחד – המחישו לי עד כמה הבמה הזו נחוצה:

עבודת השטח מציפה בעיות ודילמות יומיומיות המשותפות לרבים מהפעילים – המתח שבין הצדק והתיקון הכללי לבין הצדקה והחסד הנקודתי, המתח שבין הרצון לפתור את הבעיה עבור הפונה לבין השאיפה להעצימו;

בנוסף, רבים מקרב הפעילים והפעילות למען שינוי חברתי חשים שסיסמאות כלליות ואינטואיציות אינן מספיקות עוד, וכי אנו זקוקים להמשגה ולכלי ניתוח עדינים ומתוחכמים יותר;במילים אחרות, עלינו לפתח ביחד שפה חדשה.

מה שעוד התבהר לי הוא שיותר מאשר בדיסציפלינות אחרות, האמרה שלפיה מרוב עצים לא רואים את היער נכונה במיוחד לעריכת הדין החברתית. דימוי אחר שניתן לעניין זה הוא כי לא מספיק להרוג את היתושים, אלא שצריך לייבש את הביצה. במילים אחרות, נטולות דימויים וקלישאות: המשפטנים החברתיים הם קבוצת עילית של אנשי מקצוע אכפתיים, יצירתיים, אידיאליסטיים, החיים את ה’שטח’ ומכירים מקרוב את התחלואים החברתיים המרובים. עשייתם אמנם ברוכה ואמיצה, אך היא גם לא פעם נקודתית ומקוטעת; לא אחת היא חסרה סדר יום פנימי קוהרנטי, את חזון התיקון החברתי הכולל.

אנו מקווים שהופעתו של ‘מעשי משפט’ תוכל לתרום לגיוס ולליכוד כלל אוכלוסיית הפועלים והפועלות לשינוי חברתי, ותסייע להם ולנו לעצור כדי להתבונן בתמונה הכוללת הנשקפת מבעד לאין-ספור המאבקים היום-יומיים המפוזרים. אנו מקווים שזו תהיה הבמה שבה יוצגו הלבטים היומיומיים, אך גם תובלטנה ההשלכות החברתיות הכלליות; שבה יעסקו במאבק הקונקרטי למען חולה אחד הדורש מקופת החולים שלו את התרופה לה הוא זקוק, אך גם בהקשרים המשפטיים, החברתיים והכלכליים שהובילו אותו למצב זה.

“מעשי משפט” ינסה לתרגם ממיטב הכתיבה בנושא עריכת הדין החברתית, אך יבקש גם להבליט את מאפייניה הייחודיים של “משפטנות חברתית נוסח ישראל”. ואכן, בעשורים האחרונים התפתחה בישראל, מסיבות מגוונות, עשייה משפטית ענפה ורבת-פנים המכוונת להגנה על זכויות אדם ולקידומו של צדק חלוקתי. פעילות זו נעשית בזירות רבות, שכולן מיוצגות בקרב משתתפי הכנס הזה – עורכי הדין במגזר הציבורי, בארגונים החברתיים, בקליניקות, בקרב עורכי הדין הפרטיים. משפטנים אלו – אתם - תופסים את המקצוע המשפטי כמקצוע ציבורי, כחלק מ”אליטה משרתת” בעלת מחויבות חברתית ומוסרית. העשייה הברוכה הזו - למען חלוקה צודקת יותר של המשאבים הציבוריים, למען העצמתן של אוכלוסיות מוחלשות, למען פיתוח סביבתי בר-קיימא, למען סולידריות חברתית – היא בעלת חשיבות שקשה להפריז בהשלכותיה: המאבק שמובילים עורכי-דין ציבוריים נגד הפרטת בתי הסוהר, למשל, מעלה בעוצמה רבה לסדר היום הציבורי את השאלה הכללית בדבר גבולות ההפרטה ואף גבולות הריבונות המדינתית; הסיוע שנותנים משפטנים חברתיים לעובדים המנסים לממש את זכותם החוקתית הבסיסית להתארגן - בבתי קפה, במפעלי טקסטיל או אף בין כתליו של עיתון מכובד - מציף לתודעה הציבורית את אווירת הג’ונגל שבה שרויים כיום יחסי העבודה במשק הישראלי ואת התרופפותה של הסולידריות החברתית; ההתגייסות למען אוכלוסית מבקשי המקלט מדארפור הובילה לשינוי מעמדם של פליטים אלו מנתיני מדינת אויב לבעלי תעודת זהות ישראלית; החקיקה המתקדמת בנושאים מגוונים כדוגמת זכויות אנשים עם מוגבלויות, מניעת הטרדה מינית או חופש המידע לא היתה יכולה להיות כזו ללא מעורבות של משפטנים בעלי מחוייבות חברתית עמוקה, בשירות הציבורי ובארגוני החברה האזרחית. והרשימה עודה ארוכה מאד מאד.

העשייה המשפטית החברתית משקפת אידיאליזם מפוכח: היא מבקשת לעשות שימוש בכלים המקצועיים ובהון החברתי הניכר המתלווים לפרופסיה המשפטית, ולאתגר את קווי הגבול בין המשפטי והמקצועי לבין הפוליטי. זאת, במטרה לקדם תיקון חברתי כולל. בהקשר זה, האתגרים הניצבים בפנינו כיום הם מורכבים יותר מאשר בעבר: ההבחנה הליברלית הקלאסית בין התחום הפרטי לבין התחום הציבורי, והתפיסה כי המדינה היא האחראית הבלעדית להבטחת ההגנה על זכויות האדם, הולכות ומיטשטשות; תהליכי ההפרטה הנמשכים – בעולם וגם בישראל - גרמו לכך שמספר גדל והולך של תאגידי ענק ממלאים כיום תפקידים שלטוניים מובהקים. משמעות הדברים היא כי המדינה איננה עוד השחקן היחיד במגרש, וכי גם גופים פרטיים יכולים לפגוע - ואכן פוגעים בפועל - בזכויות האדם, בצדק הסביבתי או ברקמה הקהילתית המשותפת. כפי שנשמע מיד מפרופ’ קאמינגס, עורכי הדין החברתיים - בעולם וגם בישראל - ניצבים בפני אפיקי פעולה חדשים.

כידוע, קיימת ביקורת לא מועטה על ה’משפטיזציה’ של החברה, ועל כך שהפנייה לערוצים המשפטיים חוסמת פנייה לאפיקי פעולה - פוליטיים ואחרים - שיכלו, אולי, להיות אפקטיביים יותר. אף שבביקורת זו יש מן הממש, הדוגמאות שהזכרתי ממחישות את מרכזיותה של העשייה המשפטית החברתית: סדר ללא חוק או, למיצער, שמירה על ‘נייטרליות’, הם כידוע, הפריבילגיה של החזקים בחברה. הצעידה בנתיבים המשפטיים קידמה שינויים חברתיים מרחיקי לכת, וכפי שכתבה פרופ’ אורלי ליבל במאמר מבריק שהתפרסם ב’הרווארד לאו רוויו’, ושתרגומו המעובד מופיע בכרך הראשון שלנו – המשפט הוא ביסודו דיסציפלינה אופטימית.

כתב העת “מעשי משפט” מציע, אפוא, סדר יום חדש לדיון המשפטי התאורטי בישראל, אך, כאמור, הוא מבקש להוות יותר מאשר במה עיונית ומחקרית גרדא. “גדול תלמוד המביא לידי מעשה”, אמרו חז”ל, וגם מטרתו של כתב העת היא ליטול חלק במאבק על תיקון פניה של החברה הישראלית. מכאן מופנית קריאתי אליכם – אנשי אקדמיה, קלינאים, יועצים משפטיים ופרקליטים:

אנא, הענו לקול הקורא המצורף לחוברות שבידיכם;

אנו רוצים לשמוע את מחשבותיכם על מאמרי הכרך הראשון;

אנו מחכים לתובנות שלכם;

אנו מצפים למאמרים שלכם;

וכמובן, יותר מכל - אנחנו מצפים למעשים, שלכם-שלנו.

ולסיום רציתי לקרוא לכם מתוך שיר שנכתב אמנם לפני שמונים שנה, אך הלהט המגייס והאידיאליסטי שלו עדיין מצליח לרגש:

כָּאן עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה/רחל

כָּאן עַל פְּנֵי אֲדָמָה – לֹא בֶּעָבִים, מֵעָל –

עַל פְּנֵי אֲדָמָה הַקְּרוֹבָה, הָאֵם;

לְהֵעָצֵב בְּעָצְבָּהּ וְלָגִיל בְּגִילָהּ הַדַּל

הַיּוֹדֵעַ כָּל כָּךְ לְנַחֵם.

לֹא עַרְפִלֵּי מָחָר – הַיּוֹם הַמּוּמָשׁ בַּיָּד,

הַיּוֹם הַמּוּצָק, הֶחָם, הָאֵיתָן:

לִרְווֹת אֶת הַיּוֹם הַזֶּה, הַקָּצָר, הָאֶחָד,

עַל פְּנֵי אַדְמָתֵנוּ כָּאן.

בְּטֶרֶם אָתָא הַלֵּיל – בּוֹאוּ, בּוֹאוּ הַכֹּל!

מַאֲמָץ מְאֻחָד, עַקְשָׁנִי וָעֵר

שֶׁל אֶלֶף זְרוֹעוֹת. הַאֻמְנָם יִבָּצֵר לָגֹל

אֶת הָאֶבֶן מִפִּי הַבְּאֵר?

“הפילוסופים אך פירשו באופנים שונים את העולם, אבל העיקר הוא לשנותו” (קרל מרקס “תיזות על פויארבך” מבחר כתבים פוליטיים 157 (אברהם יסעור עורך, 1983))
כתב העת “מעשי משפט” מציע סדר יום חדש לדיון המשפטי התאורטי בישראל. הוא מבקש לשמש במה לעיון ולמחקר של שאלות הלקוחות משדה העשייה המשפטית החברתית, ובכך לסייע במיצובו של שדה זה כתחום משפטי מרכזי ועצמאי. כתב העת מבקש להציע זוויות הסתכלות חדשות על עשייה זו, תוך שימת דגש על מאבק למען זכויותיהן של אוכלוסיות מודרות. במעשה זה מבקש “מעשי משפט” להוות יותר מאשר במה עיונית ומחקרית גרדא. הוא מבקש ליטול חלק במאבק על תיקון פניה של החברה הישראלית.
העיסוק בתפקידו החברתי של המשפט תופס מקום מרכזי בהגות המודרנית. על פי תפיסתו הנודעת של מרקס, מערכת המשפט מתפקדת כגורם שמרני שנועד לקבע את הסדר הכלכלי והחברתי הקיים ולהעניק לו — מכוח הדימויים החזקים של צדק ושוויון המשוקעים בה — חזות אובייקטיבית. תפיסה זו זכתה לפרשנויות שונות, ובין היתר, היא עטתה בעשורים האחרונים לבוש חדש בדמותה של הגישה הביקורתית למשפט (CLS). לצדה של גישה משפטית זו קיימת גם תפיסה אחרת, אופטימית יותר, הרואה במערכת המשפט כלי מרכזי ואפקטיבי בהובלת תיקון חברתי. כבר לפני כמאה שנה עמדו הריאליסטים האמריקנים על הפער הקיים בין החוק הכתוב ( law in the books ) לבין המציאות בשטח (law in action) וטענו, בניגוד לגישות  משפטיות פורמליסטיות, כי על בתי המשפט לשקול גם את התוצאות החברתיות האפשריות של הכרעותיהם. תפיסה זו זכתה להצלחה במהלך המאה ה–20, ומערכת המשפט נתפסה, בעיקר על ידי הוגים פרוגרסיביים, כמכשיר מרכזי בקידומה של “הנדסה חברתית” ובבנייתה של מדינת הרווחה המודרנית.

המורכבות שבניסיון לרתום את מערכת המשפט למען קידומו של שינוי חברתי באה לידי ביטוי היסטורי בולט במאבק נגד האפליה הגזעית בארצות  הברית. מאבק זה, שהתאפיין באימוצן של אסטרטגיות פעולה משפטיות, הגיע לשיאו בפסק הדין בפרשת בראון נ’ מועצת החינוך של טופיקה (1954)
שביטל את ההפרדה בין שחורים ללבנים במוסדות החינוך. ברם, למעלה מחמישים שנה לאחר מכן, המציאות האמריקנית מלמדת גם על כוחן המוגבל של רפורמות משפטיות ביצירת שינוי חברתי וכלכלי יסודי. עובדה זו הובילה כותבים ביקורתיים שונים להצביע על מגבלותיו של השימוש בשיח זכויות לשם השגת שוויון חברתי, ורבים מביניהם טוענים כי יש לנהל מאבק זה בעיקר על ידי אימוץ כיווני פעולה חוץ–משפטיים, אם באמצעות הפוליטיקה ואם באמצעות החברה האזרחית. מנגד, כותבים אחרים טוענים כי הייאוש ממערכת המשפט והפסימיות שהיא מעוררת הם מוגזמים.
הקמתו של כתב העת “מעשי משפט” על ידי תכנית “המשפט בשירות הקהילה” באוניברסיטת תל–אביב נסמכה על חזון התכנית, הרואה בעשייה המשפטית אפיק פעולה חשוב, הן לשם קידום עקרונות של זכויות אדם ושל צדק חברתי, והן לשם בנייתה של חלופה למציאות ההייררכית של
יחסי הכוחות החברתיים. שורשיו של חזון זה נטועים בהבנת המורכבות הכרוכה בפעולה למען שינוי חברתי באמצעות מערכת שהינה שמרנית באופיה, ובאמונה שמורכבות זו עשויה לפעול באופן דיאלקטי המביא להתפתחות חיובית; בדילמה הידועה, האם לפעול לשינוי מתוך המערכת או מחוצה לה;  ובניסיון להחדיר נושאי ‘שוליים’ לתוך השיח המשפטי ‘המרכזי’.
למרות, ואולי בשל התפוררותה של מדינת הרווחה, התפתחה בישראל בעשרים השנים האחרונות עשייה משפטית מרובה המכוונת להגנה על זכויות האדם, לקידומו של צדק חברתי ולשמירה על שלטון החוק. לתופעה מרתקת זו, שסיבותיה מגוונות, יש השלכות מרחיקות לכת על תחומים רבים: על עיצובה של מדיניות חקיקתית ושיפוטית; על חיזוק השפעתה של החברה האזרחית בישראל; על אופיו של החינוך המשפטי; על אופייה המשתנה של הפרקטיקה המשפטית המקצועית. אלא שעשייה עשירה וחשובה זו זכתה עד עתה למעט מדי כתיבה מקצועית ורפלקסיבית.

חלל זה בא “מעשי משפט” למלא.
מטרתו של כתב העת החדש הינה לבנות גוף ידע שיצליח להכיל את המורכבויות האמורות, ושיראה בכתיבה עצמה עשייה במציאות. לצד כתיבה זו ומעבר לה, העשייה המשפטית החברתית מגוונת באופייה ומתפרסת על פני זירות רבות — הזירה הפרלמנטרית; השירות הציבורי (באמצעות גופים דוגמת הסנגוריה הציבורית, אך גם באמצעות פעולותיהם של היועצים המשפטים ברשויות השלטון השונות); ארגוני החברה האזרחית שמספרם גדל מאוד בשנים האחרונות, בין השאר בשל התחזקות תהליכי ההפרטה; התכניות לחינוך משפטי קליני בפקולטות ובמכללות למשפטים, שהפכו בעשור האחרון למוקד התרחשות כה תוסס עד כי קשה לדמיין היום את החינוך המשפטי האקדמי בלעדיהן; ואפילו לשכת עורכי–הדין, שהשיקה בשנת 2002 את פרויקט “שכר מצווה” שהעלה לדיון מחודש את השאלה בדבר אופיו של מקצוע עריכת הדין. ראוי אפוא שעשייה ענפה זו תגיע לתודעתו של כלל ציבור עורכי הדין, של ציבור המשפטנים והמשפטניות באקדמיה, וככל האפשר, גם לידיעת הציבור הרחב, שכן בשל מקומו הבולט של המשפט בחיינו הציבוריים, זוהי תופעה חברתית שקשה להפריז בחשיבותה ובהשלכותיה. ככל שהעשייה המשפטית החברתית תזכה לתיעוד מסודר יותר, וככל שיובהרו וייחשפו ההקשרים החברתיים הרחבים שבמסגרתם נעשית פעילות זו, כן עשוי להיווצר מאגר של ידע והגות שיוכל להרחיב את דעתם של העוסקים והעוסקות בתחום זה הן במסגרת העבודה היום–יומית, הן במסגרת החינוך המשפטי והקליני והן במסגרת הכתיבה האקדמית.
אלא שעם כל חשיבותה של העשייה המשפטית הברוכה, ברור כי לא ניתן להסתפק רק בתיעוד שלה. אחד הדברים המעשיים ביותר הוא שילוב הפעילות המתועדת לכלל תאוריה כוללת ומפעילה, שהרי כמאמר חז”ל, “גדול תלמוד המביא לידי מעשה”. אחרי עשרים שנות פעילות אינטנסיביות הגיעה העת גם לרפלקסיה עצמית: האם מקצוע עריכת הדין הוא מקצוע ציבורי? מה הן מטרותיה של עריכת דין לשינוי חברתי? אילו יחסים מתקיימים בין עורכי דין ועורכות דין חברתיים לבין האוכלוסיות שלמענן הם פועלים? מה הן מטרותיו של החינוך המשפטי הקליני? מה הם ההקשרים ההיסטוריים, החברתיים, הכלכליים והתרבותיים שהפכו את מערכת המשפט לסוכנת מובילה, שלא לומר מועדפת, על הפועלים לקידום שינוי חברתי? מה הם הסיכויים ומה הם הסיכונים הכרוכים בכך? שאלות אלו ועוד רבות אחרות הן שאלות שכתב העת ינסה להתחיל להשיב עליהן. במסגרת זו נפרסם בכל כרך לפחות תרגום אחד של מאמרים מכוננים הרלוונטיים להעמקת השיח בתחומים אלו בישראל.
אנו מקווים שקיומה של במה זו יהיה בכוחו לגייס וללכד את כלל אוכלוסיית הפועלים והפועלות לשינוי חברתי. אוכלוסייה זו היא בית יוצר לנטילת אחריות, לאכפתיות, להיכרות קרובה עם המצוקות והתחלואים החברתיים המרובים ולחשיבה יצירתית על עשייה לשינוי חברתי. אלא שפעמים רבות מדי  הפעילות למען תיקון החברה בישראל היא פרגמנטרית, מקוטעת, נקודתית, ויש לה, אם להשתמש בדימויו הידוע של הפילוסוף ישעיהו ברלין, אופי “שועלי”: היא חותרת אל מטרות רבות, שתכופות אין זיקה ביניהן, והן אף סותרות אלה את אלה ונעדרות סדר יום פנימי קוהרנטי. לעתים, כך נדמה, ואם להמשיך את דימויו של ברלין, חסרים בקרב הארגונים החברתיים — והמשפטנים והמשפטניות החברתיים בתוכם — מעט “קיפודים”, כאלו הפועלים וחושבים לאורו של חזון מרכזי וחובק כול. ואכן, ראוי מעת לעת לעצור ולנסות להתבונן בתמונה הכוללת הנשקפת מבעד לאין–ספור המאבקים  היום–יומיים המפוזרים. “מעשי משפט” יבקש אפוא להציג תמונות “שועליות” מן העולם המגוון של העשייה המשפטית החברתית, בלי לזנוח לרגע את
המטרה, ה”קיפודית” באופייה, לפעול למען תיקון חברתי כולל ולחשוף את המכשולים הניצבים בפניה.

הכרך הראשון של “מעשי משפט” מסמן אפוא את תחילת הדרך. אנו תקווה שכרך זה והבאים אחריו יוכיחו עד כמה הקמתה של במה זו הייתה נחוצה. כראוי לכרך ביכורים, ביקשנו לטעת בו אופי חגיגי, ולשם כך קיבצנו בו מאמרים פרי עטם של חלק מהפעילים ומהכותבים הבולטים ביותר בתחום העשייה המשפטית והתיקון החברתי.

בפתח הכרך מופיע מאמרה המקיף של ד”ר נטע זיו, אשר מניח תשתית תאורטית חשובה לניתוח שדה עריכת הדין החברתית בישראל, וסוקר סקירה ביקורתית את הפעילות במסגרת זו בשני העשורים האחרונים. המאמר מציג את מצב הדברים העכשווי בתחום זה ומצביע על כיווני פעולה אפשריים העומדים בפני עורכי הדין ועורכות הדין המבקשים לקדם תיקון חברתי באמצעות המשפט.
בהמשך מובא ריאיון עם היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז. הריאיון שופך אור על היבטים חשובים ומוכרים פחות בעבודתו השוטפת של מי שעובד בתוך המערכת המשפטית הממסדית, ומצביע על מרכזיותו של מוסד היועץ בקידומם של שינויים חברתיים. בכך הוא מציף מחדש את
הדילמה המוכרת לפעילים חברתיים רבים — האם לפעול לשינוי מתוך המערכת או מחוצה לה.

מאמרו רחב היריעה של ההיסטוריון פרופ’ דני גוטוויין מציג את “המהפכה החוקתית” ואת האקטיביזם השיפוטי של בית המשפט העליון כ”פיגום” למהפכת ההפרטה העוברת על החברה הישראלית בעשורים האחרונים. באופן מקורי, המאמר ממקם גם את “הפיכת הנגד” — הניסיונות העכשוויים להצר את צעדיו של בית המשפט העליון — בהקשר זה. מאמר זה מציב את העשייה המשפטית במסגרת דיון רחבה יותר, הנוגעת גם להקשריה ההיסטוריים, החברתיים והכלכליים, כפי שנרצה לעשות גם בכרכים הבאים.
בהמשך הכרך מובא עיבוד מקוצר למאמר פורץ דרך שפרסמה פרופ’ אורלי ליבל מאוניברסיטת סן–דייגו בכתב העת Harvard Law Review, בחודש פברואר 2007. המאמר מבקש לאתגר את התפיסות הביקורתיות המקובלות המייחסות למערכת המשפט אופי שמרני וקואופטיבי (סתגלני). ליבל מבקרת את הפנייה המתרחבת והולכת בקרב עורכי דין חברתיים לאסטרטגיות חוץ–משפטיות, מצביעה על סכנותיה ומציגה עמדה אופטימית יותר בנוגע ליכולתו של המשפט לתרום, בסופו של דבר, לקידומו של שינוי חברתי.

שלושה מהמאמרים מציגים עשייה מרשימה של הקליניקות המשפטיות: מאמרה של עו”ד נעמי לבנקרון מציג את פעילותה של הקליניקה למאבק בסחר בנשים באוניברסיטה העברית, ומציע תובנות מעניינות בדבר אופייה המיוחד של העבודה הקלינית ובדבר התכונות הנדרשות מסטודנטים ומסטודנטיות הפועלים במסגרתן. מאמרם של עו”ד אבישי בניש ושל רועי צרפתי, שסוקר את פירות עבודתה של הקליניקה לרווחה תעסוקתית באוניברסיטה העברית, מבקר את הפרקטיקה של “מכרזי הפסד” בהצעות לרכישת שירותי כוח אדם, הפוגעת מאוד בזכויות העובדים. המאמר הוא דוגמה יפה לעשייה קלינית שהצליחה להשפיע, שכן הדיון הציבורי שהיא עוררה גרם, בין היתר, לחשב הכללי במשרד האוצר לחייב מעתה משתתפים במכרזים ציבוריים להצטייד ב”תעודת יושר” ממשרד התמ”ת בקשר לעמידתם בחוקי העבודה. מאמרו של ד”ר דניאל מישורי עוסק בהיבטים הסביבתיים של המושג “נחלת הכלל” ובניסיון להחדירו לתוך השיח המשפטי במסגרת מאבקו של ארגון “פעולה ירוקה” נגד שילוט החוצות בנתיבי איילון, בייצוגה של הקליניקה לצדק סביבתי בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל–אביב.
מאמר מתורגם נוסף המופיע בכרך הוא מתוך המבוא לספרם החשוב של אוסטין סאראט וסטיוארט שיינגולד Cause Lawyering: Political Commitments and Professional Responsibilities . במבוא זה מאפיינים סאראט ושיינגולד מושגי יסוד באשר לאופייה הייחודי של עריכת הדין לשינוי חברתי, שואלים לגביה שאלות שונות (בלי לתת להן תשובות מוחלטות) ומנתחים את מקומה החשוב במאבק לשינוי הסדר החברתי הקיים. כמו כן הם מצביעים על יחסי הגומלין המורכבים בין עריכת הדין לשינוי חברתי לבין הפרופסיה המשפטית. ניתוח זה יכול לתרום כלים מדויקים ועדינים יותר לכתיבה בנושאים אלו גם בישראל.
דוגמה אפשרית לכתיבה בכיוון זה ניתן למצוא במאמרו החדשני של עו”ד חסן ג’בארין. המאמר מתאר את עלייתו של משפט זכויות האדם העל–לאומי ואת הכלים החדשים שהוא מקנה בידיהם של עורכי דין הפועלים לשינוי החברה. המאמר, הבוחן את עלייתה של עריכת הדין העל–לאומית במשקפי התנהלותו של ארגון “עדאלה” במהלך מבצע “חומת מגן” בשנת 2002, מעורר מחשבה גם באשר לאופנים השונים שבהם מערכת המשפט המדינתית יכולה להסתגל לתהליכי הגלובליזציה שאינם פוסחים גם על עולם המשפט, ואשר השלכותיהם נדונות גם במאמרה של ליבל ובריאיון עם היועץ מזוז.
עריכת הדין החברתית מציבה אין–ספור דילמות ולבטים בפני העוסקים בה. מאמרו של עו”ד יובל אלבשן מעלה לדיון דילמה כמעט יום–יומית שבה נתקלים פעילים ופעילות לשינוי חברתי, ושעליה מצביעים גם סאראט ושיינגולד — האם ובאיזה אופן ניתן לשלב בין טיפול פרטני בפונים מוחלשים מאוכלוסיות מודרות לבין הרצון לנסות ולקדם תיקון חברתי כולל? במקרים מעין אלו מקבל המתח התאורטי המופשט שבין צדק לצדקה ביטוי מוחשי, ומחייב את עורכי הדין ועורכות הדין החברתיים להתמודדות ערכית מורכבת.

מאמרם של עורכי הדין דן יקיר ויונתן ברמן עוסק בדילמה מרתקת אחרת, שאותה עוררה עתירה שהוגשה לבג”ץ בעניין הכרה ברישום נישואין הומוסקסואליים: כיצד על קבוצות מיעוט להתמודד עם מחלוקת פנים–קבוצתית אשר מתעוררת בעקבות הגשת עתירות עקרוניות?
בסוף הכרך מובא מאמרו של עו”ד עמית ברכה, ואף הוא עוסק בשימוש המתרחב והולך במערכת המשפט לשם קידומם של ערכים ומטרות סביבתיים כחלק מהשינוי התודעתי ההדרגתי בנוגע לסוגיות אלו. המאמר מציג היבטים מעשיים של פרקטיקות שונות של צדק סביבתי ומציב שאלות חשובות בדבר הקשיים העומדים בפני הניסיון לקדמן במסגרת השיח המשפטי.
“מעשי משפט” מבקש לשבור את המחיצות הקיימות בין הכתיבה האקדמית לבין העשייה המשפטנית בשטח. לצד השמירה על סטנדרטים אקדמיים של כתיבה, שואף כתב העת לפרסם מאמרים קצרים יותר ומעוטי הערות שוליים יחסית למקובל בכתיבה אקדמית “רגילה”. אנו ננסה גם לשמר, במידת האפשר, את מבנה הטיעונים ואת הבחירות הלשוניות של הכותבים והכותבות בלי לנסות לשאוף לאחידות מלאה בהקשר זה. בנוסף, כתב העת ישלב בעמודיו יצירות אמנות שונות העוסקות בסוגיות חברתיות, מתוך תפיסה הרואה באמנות החברתית חלק מן המעשה החברתי השלם, שלו שותפים גם עורכי הדין החברתיים, ומאמונה באפשרות להפריה הדדית של התחומים.
שאיפתנו היא להפוך את הכתיבה בכתב העת לאופציה שהיא אטרקטיבית גם למי שהעומס הרב המוטל עליו (בקליניקה, בארגון או במשרד עורכי הדין) גורם לו או לה לחשוב, בטעות, שאין ביכולתם לכתוב מאמרים ראויים לפרסום. לדעתנו, הידע והניסיון המעשי של כותבות וכותבים פוטנציאליים אלו יכולים להיות בעלי עניין רב הן לעוסקים בעריכת דין חברתית והן למתעניינים בהיבטיה התאורטיים.